יש לי איזו מחשבה קצת מהוססת על הִתפתחות הכתיבה של סקוט פיצג'רלד מ"גטסבי הגדול" [ שקראתי עכשיו בתרגום החדש לעברית] אל "ענוג הוא הלילה", שבו מתחילים חלקי הכתיבה הפיוטיים להיות שרויים על הכתיבה כולה. המחשבה הזאת מהוססת מפני שגם ב"גטסבי הגדול" הם משפיעים מרוחם על חלקי-כתיבה לא פיוטיים, ומפני שהִתפשטות הפיוטיוּת על פני הכתיבה כולה ב"ענוג הוא הלילה" נראית קצת כנצנוץ של כוכבים, שלפעמים הם בהירים מאד ולפעמים הם מעומעמים.
אבל בתוך המחשבה הזאת, המהוססת, חלקי הכתיבה הלא-פיוטיים שב"גטסבי הגדול" נראים כנפרדים יותר, ולפעמים הם נראים כממלאים את הרווחים שבין החלקים הפיוטיים, ולפעמים כממהרים כמעט חסרי-נשימה אל רגעֵי הפיוטיוּת. אחדים מהם נראים כמין הזנחה של מִרקם הכתיבה, או כהתעייפות מהדרישות הבלתי-פוסקות שלו, ואחדים שומרים לעצמם בְּדַל-זיכרון של הפיוטיוּת, מפני שאסור להם לשכוח אותה לגמרי. לפעמים מצליח בְּדַל-הזיכרון בתפקידו, ולפעמים הוא נכשל, ונראֶה כמו קישוט, שהכתיבה הצועדת בתוך סיפור-העלילה קצת מתפתה לסטות אליו.
המחשבה המהוססת היא גם על התפתחות הרצון במרקם שלם יותר ועמוק יותר כבר ב"גטסבי הגדול", ועל התפתחות הצורך לעמוד מול משהו ההולם את יכולתנו להשתאות כל-כך. צירוף הזוהַר והאֲפֵלה, ההמרָאָה והסתמיוּת של "גטסבי הגדול" יֹאבַד בהִתפתחוּת הזאת, שב"ענוג הוא הלילה", אבל יהיו בה כיווּנים חדשים של המרחב ושל העומקים.
"ענוג הוא הלילה" מכיר באבֵידה הזאת, וזוכר אותה, בזמן שהוא עצמו כבר מחויב לַמרקם הענוג יותר.
.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה