"הדברים מרחפים להם כאן, אמרה לבסוף בקול נוגה, לאחר שרדפה במשך דקה או יותר אחרי חפץ גדול ובהיר, שנראה פעם כבֻבָּה ופעם כקופסת תפירה..."["עליסה בארץ המראָה". לואיס קרול. תרגם אוריאל אופק]
"החפץ הופך לנקודת מפגש שבה נפגשות כל המשאלות האפשריות וממנה הן מקבלות את ממשותן" [מרסל דוּשאן. מתוך "סטודיו"]
הכבשֹה הסורגת ב"עליסה בארץ המראָה" בוודאי לא חשבה על מרסל דושאן כשעליסה רדפה אחרי החפצים בחנות שלה, ובכל זאת, כשאמרה "לעולם אינני מגישה דברים לידי הקונים, זה לא רצוי", אולי חשבה על ההִשתנוּת של החפצים בעיני הקונים ועל מידת השותפות של הקונים בהכרַת החפצים.
הכבשֹה, כנראה, לא חשבה על אמנוּת ועל שינוי תפישת האמנוּת, אבל כשקראתי עכשיו את הפרק הזה, "צֶמֶר ומים", שבו היא לא מפסיקה לסרוג בעת הִשתנוּת החפצים, היה נדמה לי פתאֹם שהצמר של הסריגה הוא הצמר של הכבשה עצמה, ושאילו היתה חושבת על אמנוּת היתה היא עצמה נהיית מין "רֶדִי מֵייד".
בכל אופן, אף על פי שכמו מרסל דושאן היא רק הניחה את החפצים, על המדף, ואולי גם ידעה על הִפָּגְשוּת המִשאלות בנקודת המפגש של החפץ, היא היתה, כנראה, פטורה משאלת הפיכַת החפץ המוכָן לאמנוּת ומן המחשבה על כל החפצים המוכנים הרבים כל-כך שייהפכו בעתיד לאמנוּת.
היא היתה פטורה גם משאלות על הסתירה העצמית שדושאן רצה כל כך, והרי החנות והשַיִט בַּמים, והחתירה בַּסירה והמכירה התחלפו אצלה מאליהן, לגמרי בטבעיות, ואילו אצל מרסל דושאן, כשאמר שהוא הכריח את עצמו לסתור את עצמו, בוודאי כבר היו גבולות היכולת של הסתירה העצמית בתוך מה שיצר. ובוודאי כבר ראה אותם. ובכל זאת, כנראה לא היה רוצה את יכולת הסתירה וההִתחלפוּת הטבעית שהיתה לכבשֹה הסורגת, שהיתה עצמה כמעט לא ניתנת לסתירה.
ולבסוף, לקראת סוף הפרק "צמר ומים" היא חזרה מן השַיִט במַיִם אל החנות ואל החפצים המִשתנים המתהפכים, ואילו הוא היה צריך להתחיל לרסן במחשבתו את הופעת החפצים, את הופעת ה"רדי מייד" בעתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה