[רישומים של ון-גוך]
עוד משהו על הרישומים של ון-גוך.
נשארתי קצת אצל הרישומים של השנים האחרונות שלו. אף על פי שהרישומים מרובי-הצורות והפיתולים מביעים כנראה גם את סערת-הנפש החולָה, ראיתי בהם בעיקר את נינוחות ידיעַת הרעיון. כי כבר אין בהם החיפוש הקצת קודר אחרי היכולת, ואחרי השגת האמת, והם נעים כמעט בקלות בתוך הכרַת הרעיון, ובתוך הידיעה הבוטחת בקיומו. דווקא ברישומים האלה, עם הצורות המתפתלות, אפשר לראות את ההצגה הכמעט חשופה של הרעיון, כשהוא לבדו, כמעט בודד, לא נתמך על-ידי מחשבות אחרות, וכמעט רואה את הגעתו שלו אל קיצו.
ומשהו אחר. בזמן ההִסתכלות ברישומים תהיתי מדוע חזר ון-גוך שוב ושוב לרשום ולצייר את הזורֵע, ויכולתי לחשוב שלא הִרפה מן הנאמנות לנושא-האיכרים, ומן המחשבה על הִתמזגות דמות הזורע באדמה הנזרעת [הוא כתב על צבע הזורע כצבע האדמה אצל מילֶה], אבל יכולתי גם לראות שהוא חזר אל הקושי הנמשך שבצירוף נושא הזורע אל הרעיונות החדשים שלו. כאילו רצה להניע את הזורע אל עבר הרעיונות החדשים ובאותה עת לשמור את הרעיון הראשון של הזורע, השייך לאידיאלים של ציור האיכרים, שלמד ממילֶה.
בעינַי, הוא לא הצליח אף פעם לצרף את רעיון הזורע אל הרעיונות החדשים שלו, שכבר לא יכלו לקבל אל תוכם את מה שהיה לא לגמרי גמור. הם כבר היו רחוקים כל-כך מן הדברים הלא גמורים, כמעט כאילו פנו אל ארץ חדשה וטובה יותר.
על הרעיונות החדשים שלו אפשר אולי לחשוב שהם פרצו את גבולות המחשבות הקודמות שלו, ושביטאו גם את פריצת גבולות השפיוּת שלו, אבל אפשר גם לראות שהם היו שֹיאָהּ של התפתחוּת, קצת כמו שהיו הרעיונות בציוריו האחרונים של מונֶה.
הזורע. על-פי מילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה