כשקראתי השבוע את המִלים היפָרדוּת הזגוּגית, לִשְכָּה עמוקה ושקטה, קַשתית שלֵמה, היה נדמה לי שהמִלים האלו של הרפואה מתארות את פנימיותם הלא-מוסברת של הדברים, וברגע של שרירותיוּת המחשבה הרהרתי בַּזכוכית הגדולה של מרסל דושאן, ובכפירה בה. כי אף על פי שאסוציאציות הן פַּזְרָנִיּוֹת ופַתייניוֹת מטִבען, ולעתים, כֹּה לא-אמינות, ואף על פי שהאסוציאציה של "הזכוכית הגדולה" יכלה להיות כמעט כוזבת, החלטתי ללכת בעִקבות הקולות הרומזים שלהן.
כמובן, "הזכוכית הגדולה" גם היא מין היפרדוּת, ואולי בריחוף הרעיונות בתוכה אפשר עדיין לראות את הִתרגשוּת המעבר אל הניסיונות החדשים באמנות, ואת הִתרגשות ההיפרדוּת של הצגת המוּשָֹגִים מן הדרכים המוכָרות של האמנות.
אבל ברִגעי הכפירה אני חושבת שהצורות השָטות והמרחפות ב"הזכוכית הגדולה", שנפרדו לכאורה מן הציור, נושאות בתוכן איזו אי-יכולת דווקא בתחום הציור, ואינן מצליחות להיפרד ממנה. וכך, הן אינן נפרדות לגמרי מן הציור, ואינן מגיעות לגמרי אל הממדים החדשים של הצגת המושֹגים.
אולי דווקא יצירה אחרת של מרסל דושאן, "נתון", עם דמות האשה המוטלת או המשתרעת, האירוטית או הנרצחת, מתקרבת קצת אל המִלים המתארות את היפרדות הזגוגית, ואת הלישכה העמוקה השקטה, עם הדברים הנראים והלא-נראים. אף על פי שהעובדות ניגלות ביצירה בבהירות, הן כמעט מבקשות שיפענחו אותן, כאילו היו מונָחות בלישכה עמוקה ושקטה, או בִמקום מסתור, שבו גם נמצאות הראָיוֹת הרבות של הארוטיקה, של הפשע ושל הנוף, וכאילו גם יצטרכו למומחים שונים בשביל הפענוח.
היצירה הזאת לא צעדה אל עבר האמנות של המושֹגים, אבל היא צעדה מן הציור אל מה שיש בו ציור ולא-ציור, והיא נפעֶרֶת אל המסתכל בה כמעט כמו גוף נפער.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה