בעת ובעונה אחת נדמה שהאחיות הן לא חלק מסיבת הפורענוּת שבסיפור ושהפורענוּת תלויה בהן. כי האחיות, האב פלין, הילד ומחשבותיו, דודו, דודתו, קוטר הזקן, הפורענוּת והמוות, שהם כולם, במידה שווה, סיבת הסיפור, משפיעים זה על זה כמעט כאילו הם כולם הסיבות זה לזה.
כך, כשהסיפור כמעט לא זקוק להתפתחוּת עלילתית וסיבתית, נדמה שאיזה סוד מרחף על כולו, שסוד הפורענות שאירעה לאב פלין, הוא רק חלק ממנו.
אבל לא סוד מרחף על הסיפור, אלא שוויון כל הדברים, הכמעט חרישי, שבתוכו יכולה הפורענות להיות ברורה ומסתורית כאחת, ידועה ומזעזעת כאחת. כי היא, כמו שאר הדברים בסיפור, מובהרת חלקית על ידי כל הדברים האחרים.
הסיפור לא מוביל אל הפורענות אלא כמו נוצֵר אותה בכל רגעיו, ואף על פי שתיאור הפורענות מתרחב מאד לקראת סוף הסיפור, כמין הבהרה של הפורענות, היא נמצאת בשלמותה בכל הסיפור, בתוך השוויון החרישי. היא כמעט מחרידה בסיומו של הסיפור, אבל שוכנת בו מתחילתו, כמו שחֶלקַת שָֹדֶה שוכנת בתוך נוף.
לרגעים נדמה שהסיפור זקוק להצגה של קונפליקטים או של אפשרוּת התפתחוּתָם כמין סיבות מסוג אחר בתוכו, כמו ב"ואחר כך אמרה בערמומיות: את יודעת, הרגשתי שמשהו מוזר עובר עליו בזמן האחרון", אבל הסיפור אינו פונה אל הקונפליקטים, אינו חורג אל הדברים הבולטים התובעים לעצמם זכויות מיוחדות.
[גם הסיפור "המתים", שגם בו שתי אחיות החיות יחדיו [הדודות של גבריאל], לא פונֶה אל התפתחוּת עלילתית וסיבתית ואל התפתחות קונפליקטים, וגם הוא נסמך במידה שווה על כל הדברים המתוארים בו. האחיות, גבריאל, גרטה, פרדי מאלינס ואִמו, מיס אייבוֹרס, השיחה על הטֶנור האפריקאי השחור, השיחה על הנזירים הישֵנים בארונות הקבורה שלהם, הנאום של גבריאל, המרירוּת, הפורענות, המוות, כולם מצליחים להיות סיבת הסיפור.]
