יום שלישי, 22 במרץ 2016

עוד על "האחיות" של ג'יימס ג'ויס

בעת ובעונה אחת נדמה שהאחיות הן לא חלק מסיבת הפורענוּת שבסיפור ושהפורענוּת תלויה בהן. כי האחיות, האב פלין, הילד ומחשבותיו, דודו, דודתו, קוטר הזקן, הפורענוּת והמוות, שהם כולם, במידה שווה, סיבת הסיפור, משפיעים זה על זה כמעט כאילו הם כולם הסיבות זה לזה.  
 כך, כשהסיפור כמעט לא זקוק להתפתחוּת עלילתית וסיבתית, נדמה שאיזה סוד מרחף על כולו, שסוד הפורענות שאירעה לאב פלין, הוא רק חלק ממנו. 
אבל לא סוד מרחף על הסיפור, אלא שוויון כל הדברים, הכמעט חרישי, שבתוכו  יכולה הפורענות להיות ברורה ומסתורית כאחת, ידועה ומזעזעת כאחת. כי היא, כמו  שאר הדברים בסיפור, מובהרת חלקית על ידי כל הדברים האחרים.
הסיפור לא מוביל אל הפורענות אלא כמו נוצֵר אותה בכל רגעיו, ואף על פי שתיאור הפורענות מתרחב מאד לקראת סוף הסיפור, כמין הבהרה של הפורענות, היא נמצאת בשלמותה בכל הסיפור, בתוך השוויון החרישי. היא כמעט מחרידה בסיומו של הסיפור, אבל שוכנת בו מתחילתו, כמו שחֶלקַת שָֹדֶה שוכנת בתוך נוף.  
 לרגעים נדמה שהסיפור זקוק להצגה של קונפליקטים או של אפשרוּת התפתחוּתָם  כמין סיבות מסוג אחר בתוכו, כמו ב"ואחר כך אמרה בערמומיות: את יודעת, הרגשתי שמשהו מוזר עובר עליו בזמן האחרון", אבל הסיפור אינו פונה אל הקונפליקטים, אינו חורג אל הדברים הבולטים התובעים לעצמם זכויות מיוחדות.       

[גם הסיפור "המתים", שגם בו שתי אחיות החיות יחדיו [הדודות של גבריאל], לא פונֶה אל התפתחוּת עלילתית וסיבתית ואל התפתחות קונפליקטים, וגם הוא נסמך במידה שווה על כל הדברים המתוארים בו. האחיות, גבריאל, גרטה, פרדי מאלינס ואִמו, מיס אייבוֹרס, השיחה על הטֶנור האפריקאי השחור, השיחה על הנזירים הישֵנים בארונות הקבורה שלהם, הנאום של גבריאל, המרירוּת, הפורענות, המוות, כולם מצליחים להיות סיבת הסיפור.








   






   

   


   





יום שבת, 12 במרץ 2016

על עַזוּת הידיעה ב"עזה כַּמוות. סיפורי אהבה" של סטנדאל.

האהבה בסיפורים היא כמין רעיון גמור, שאין בו ההִשתנויוֹת שיֵש  בחיים, וכמובן ישנה בה גם ההליכה אל המוות, אבל נדמה שהיא עזה כמוות  בעיקר בגלל עַזּוּת הידיעה שבסיפורים
זאת הידיעה השלמה, שכמו מוליכה את  הסיפורים בִּגדולוֹת. 
והכתיבה ההולכת בִּגדולוֹת, והמַכִּירה אותו סוג של אהבה שהוא  "...אהבה-תשוקה, זו הניזונה מקורבנות גדולים, מתקיימת כל עוד היא אפופת מסתורין, ותמיד מצויה כפשֹע מן האסונות האיומים ביותר " [תרגום אירית עקרבי], כמו ניזונה גם היא מקורבנות גדולים, ומצויה כפשֹע מקִצָהּ שלה. אין לה ההִשתנויוֹת וההִסתעפויות הקטנות שאליהן תוכל לפנות.  
ובתוך הידיעה השלמה הזאת נהיים ההִסטוריה, המלחמות, העלילות, האהבה, המחשבות, הדעות והרגשות המתוארים שווים זה לזה בחשיבותם. אף על פי שנדמה שסיפורי אהבה ירצו להחשיב יותר את האהבה, הרי כשההִסטוריה, המלחמות, העלילות, האהבה, המחשבות, הדעות והרגשות מופיעים כרעיונות מוחלטים בתוך הידיעה השלמה, הם כבר אינם יכולים להיות בעלי ממדים שונים.  
המתרגמת כתבה ב"אחרית דבר" שההִסתמכוּת על כתבי יד קיימים [כרוניקות] נותנת כביכול תוקף של אמת לסיפורים, ושבהמצאַת מְסַפרים של כתבי יד וטשטוש הגבולות בין תרגום, עיבוד, שִכתוב, חיקוי וסיפור מקורי מבקש סטנדאל גם לעורר את השאלה על עצם מהות הכתיבה. 
 ובעצם, ההִסתמכוּת על כתבי יד קיימים והמצאת כתבי יד וסופריהם הן גם חלק מהבעת הידיעה השלמה. 
ונדמה שב"אם המנזר בקסטרו", בדברי מתרגם כתבי היד, "דומני כי הסגנון המעודן והמאוזן כל כך של תקופתנו לא היה מתיישב כלל עם המעשים המסופרים בהם ובעיקר לא עם הרהוריהם של המחברים", גם מובעת האמונה של הסופר בַּידיעה השלמה העזה. ונדמה שבדבריו של מחבר אחד מכתבי היד, "את הפורענויות האיומות שיהיו נושאו העגום של הסיפור הזה, אי אפשר לזקוף לחובתה של אף לא אחת מן הדמויות שאני עומד להציג לפני הקורא", מובע משהו מן האמונה בשוויון כל הדברים המתוארים בסיפורים.     
כשקראתי עכשיו בסיפורים האלה היה נדמה לי לרגעים שהידיעה העזה שלהם כה רחוקה, זיכרון נִכסף בקצה העולם


יום ראשון, 28 בפברואר 2016

כָּל בְּכוֹר

א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל--בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה:  לִי, הוּא. [שמות]
וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה. [שמות]


דיברנו על היחס של אלֹהים לקורבנות הבכורות, והזכרנו את המִנחה שהביא הֶבֶל לאלֹהים, שהיו בה מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ, וחשבנו שאלֹהים שעה אל הֶבֶל ואל מנחתו בעיקר בגלל הצורך שלו בבכורות, הצורך שהבכורות יהיו לו, כמו ב"קדש לי כל בכור..."
דיברנו על כך שהצורך של אלֹהים בבכורות ובקורבנות הבכורות הוא הצורך שהבכורות יהיו כעֵין מעשה הבריאה שלו, שישמרו את דימוי הבריאה, אחרי שהם נבראים על ידי האדם ועל ידי הנפשות החיות האחרות ולא על ידיו.
חשבנו שהיחס של אלֹהים לקורבנות הבכורות הוא עצום מן היחס של בני האדם אליהם. כי בעיניו הם לא נועדים להראות את מעמדו של האדם מול האלֹהים אלא הם מראים שוב ושוב את דימוי הבריאה בצלם ובריאת הנפשות החיות. החזרה דרך הדימוי אל הבריאה בצלם ואל בריאת הנפשות החיות, אף על פי שישנם בה הגופים המוחשיים [של הבכורות], יש בה ההפשטה, הרעיון, של הבריאה בצלם ושל בריאת הנפשות החיות. ההפשטה הזאת היא עצומה, מפני שאין בה ההתקלקלוּת שיש בבריאה עצמה.   
דיברנו קצת גם על קין, הבכור שהתריס נגד אלֹהים כשהביא מִנחה מפרי האדמה  וכשגרם את המוות הראשון וכשבנה עיר, ואילולא היינו צריכים להפסיק את השיחה בוודאי היינו מנסים עוד להבין את היחס של אלֹהים לקין, הבכור, שלא נברא על ידי אלֹהים, אבל היה צריך להיות כעֵין נברא על ידי אלֹהים.   

 [היכולת לפדות את הבכורות, היא רק לכאורה סותרת את הצורך בקורבנות הבכורות. יחד אתה יכולים הבכורות להיות בעת ובעונה אחת כעֵין החוזרים אל הבריאה הראשונה והמקיימים את התולדות הנמשכות של בני האדם ושל הנפשות החיות.]   


[בוודאי היינו גם מנסים להבין עוד את הצורך של אלֹהים בדימויים, כי גם כשנטע את  גַן בעדן יצר אלהים דימוי, כי הגן הוא תמיד לא רק מקום אלא גם דימוי של מקום. בוודאי היינו מנסים להבין מדוע אלֹהים נזקק לדימוי, הנשֹגב מן המקום.]    

יום שני, 15 בפברואר 2016

סֵפֶר דומֶה כל כך

קיבלתי במתנה את הספר  Flemish and Dutch drawings from the 15th to the 18th century
הוצאת  little, brown and company, 1963, שהוא חלק מסדרת ספרים, ששניים ממנה, "רישומים איטלקיים מהמאה ה15 עד המאה ה19 "  ו"רישומים ספרדיים מהמאה ה10 עד המאה ה19 ", הכרתי לפני שנים רבות. הספר הזה דומה כל כך לַשניים שכבר הכרתי וקשור אליהם כל כך עד שהיה נדמה לי שההסתכלוּת בו היתה גם מין הסתכלוּת מן ההתחלה בהם, או כמין הסתכלות מן ההתחלה בתולדות הרישום.  
בספר מוצגים כמובן גם רישומים די רבים של רמברנדט, ונכתב שם שייתכן שסגנון הרישומים של רמברנדט הושפע גם מהטכניקות של הרישום של מזרח אסיה. ובאמת, נדמה שהרישומים של רמברנדט מציגים את תוצאותיהם הסופיות לגמרי של חקירה ושל לימוד כמעט כאילו הושגו בלי המאמצים הארוכים של  החקירה והלימוד. כאילו בשל יכולת וירטואוזית. אבל בעצם בשל ריכוז עצום של הידיעה.    
אני משווה את זה דווקא למה שעשה ליאונרדו דה וינצ'י, שנדמה שחזר שוב ושוב אל אותה דרך הסתכלוּת, אל מה שעדיין היתה יכולה לגלות לו, וכמו תיעד בתוך הרישום את החזרה הזאת עד שהרישום כמעט נהיָה הבעַת תולדות ההסתכלוּת. לא כמו רמברנדט, הוא היה זקוק להבעת תולדות ההסתכלוּת. בעיניו הן נִשְמַת הרישום.      
רמברנדט בוודאי היה יכול לסמוך לא רק על הלימוד והחקירה שלו ושל הרישום המזרח אסייתי אלא גם על ההסתכלות של ליאונרדו דה וינצ'י ושל אמנים אחרים מן העבר, אבל חשבתי בעיקר על זו של ליאונרדו דה וינצ'י בגלל החתירה שלה אל ידיעת כמעט הכֹּל. אחריה כבר יכול הרישום המהיר של רמברנדט להיות כמו סיכום של עיקר ידיעת הכֹּל. 
והמחשבה על השפעת הרישום המזרח אסייתי כמעט נטמעת בתוך המחשבה על השפעת תולדות הרישום המצטברוֹת. 
רישומי הנופים המוצגים בספר מראים את ההתפתחוּת של הרישום הפלמי וההולנדי בתוך התולדות האלה. הרישום "ליד הנהר" של צייר הנופים Jan van Goyen [1596-1656] רחוק מרישומי הנופים של הרנסנס, ויש לו עולם משלו, וכאילו הוא עצמו שט בעדינות על פני מים שוקטים ורַבִּים. כמו רישומים וציורים של נופים הולנדיים רבים הוא נינוח מאד בתוך הידיעה החדשה שהושגה. 


[ועוד על דמיון החזרה אל הסתכלוּת מן ההתחלה. היתה בו גם חזרה גם אל ההרגשה הראשונה שיצרו הספרים  - שהרפרודוקציות של הרישומים בהם הן כמעט הרישומים עצמם.] 




      רישום אחר של JAN JOSEFSZ. VAN GOYEN                                    
JAN JOSEFSZ. VAN GOYEN ; RIVER LANDSCAPE WITH FISHERMEN ; BLACK CHALK AND       GREY WASH 











יום רביעי, 3 בפברואר 2016

כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה.

 י' דיבר על "עץ נחמָד למראֶה" שבספר "בראשית", כי רק על העץ נכתב שהוא נחמד למראה, ועל המאמץ שהתאמץ אלֹהים בהקמת הגן, והיה נדמה שגם המִלים "ויהי האדם לנפש חיה" הסבירו לנו מדוע רק העץ נחמד למראה ומדוע בני האדם חומדים אותו. כי הוא לא נפש חיה והוא לא בצֶלֶם אלֹהים, הוא דַק מהם, דק מאד, כמעט כהפשטה של החיים, שאליה יכולות הנפשות החיות להתגעגע כל כך. ובעצם יש גם דבר טמיר בכמעט ההפשטה הזאת, שהנפשות החיות המלאות הלא דקוֹת שואפות אליו, והן חומדות את העצים ואת הטמיר הרחוק, ולא מגיעות עד אליו. 
ו"נחמָד למראֶה" הוא תיאור דמותו ומהותו של העץ ולא רק של יופיו, ובני האדם החומדים את העץ מבקשים לראות בדמותו גם משהו מדמותם שלהם. הם מבקשים לראות בַּדַּקּוּת העדינה של העצים משהו מכמיהותיהם, מרגשותיהם, ואת עדינותם שלהם, ולרגעים נדמה להם שהעצים הנחמדים למראה אכן מראים גם משהו מדמותם שלהם, אבל כמה שיבקשו להתקרב אל העצים יישארו העצים כיצורים כמעט לא מושֹגים, המתערבבים בדַקּוּת האוויר. 

[האם כשחוה ראתה שהעץ נחמד להשֹכיל היא ראתה משהו ממה שכבר הכירה בעצי הגן האחרים, או שלראשונה ראתה את הדבר שאלֹהים ראה ב"כל עץ נחמד למראֶה". והאם כשראתה שטוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניִם ראתה גם כן את מה שראה אלֹהים או שהיה זה דבר שרק היא ראתה, אולי כמין התגלוּת לפני הגילוי שתספק לה אכילת הפרי.] 








יום שני, 25 בינואר 2016

דברים שבָּטְלוּ

מסכת סוטָה פרק ט': "מִשֶּרַבּוּ הָרַצְחָנִין בָּטְלָה עֶגלה ערוּפה.....  מִשֶּרַבּוּ המְנָאֲפִים פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים... ". [לפי הפירוש כי משרבו הרצחָנים היו מכירים בהם שאלו הם המוּעדים למעשי רצח, וכי דרשו את "ונִקה האיש מעוון והאשה ההיא תשא את עוונה"  [במדבר ה לא] שאם אין האיש מנוקה מעוון אין המים בודקים את אשתו.] 
נדמֶה שמזמן שרבו הרצחָנים והמנאפים בָּטְלו גם אי-הידיעה הגמורה של הרוצח  ושל האשה הסוטָה והידיעה הגמורה שלהם,  
ואחרי כן נדמֶה שלקראת סוֹפהּ מתקרבת מסכת סוטָה אל סוף הידיעה של  דברים כה רבים כמו ענווה ויראת חטא וטוֹבָה וזיו החוכמה, אבל הרי היא לא מתקרבת אל סוף ידיעת ענווה, יראת חטא, טובה וזיו החוכמה ואל סוף הכרָתם, אלא רואָה שהם בָטלו. 
וכשהידיעה וההכרה לא מגיעות אל סופן, נשמרות הכרַת הטומאה והכרַת הרֶצַח, וכמובן גם הרצחָנים שומרים את הכרת הרצח, שהוא מהמעשים הגדולים ביותר שיכול אדם לעשות באדם אחר, כמעט כמו מעשה ההוֹלָדָה, ושמעורר בנו לא רק את הרגשת הזוועה אלא גם את הרגשת היראה והפליאה, כמעט כמו שעושָה ההוֹלָדָה. הרצחָנים כמעט מראים לנו כך את המניעים העמוקים של הֲמָתַת אדם, הקיימים מאז בריאתוֹ.  
 וכן, המשנה אינה מעמעמת את גדרות הדברים כשהם בטֵלים, ונדמה שהן שומרות היטב כל כך גם את מהותם של הדברים הבטֵלים, עד שהם יכולים לחזור ולהתקיים באחד הימים. 
   
בצילום ה"סוֹפרנוס" של אנני לייבוביץ עומדים הרצחָנים ליד שְֹפַת המיִם, כאילו הם מחכים למשיט המעבורת שייקח את המֵתים אל השאוֹל, והפנייה של הצילום אל המיתוס כמו מראָה לנו כמה קדוּם הוא הרֶצַח, וכמה נשמרת הכרת הרצח, שאולי החלה אצל קין, שניסה להתקרב אל אלֹהים לא רק בהבאת מנחָה לאלֹהים אלא גם בגילוי ממשוּת המוות.



                   
סופרנוס. אנני לייבוביץ

יום ראשון, 17 בינואר 2016

צֶלֶם, עַם, שָמַיִם וארץ [2]

קראתי בדף "מִלה אכּדית ביום" שהמִלה האכּדית צַלְמֻ]ם ṣalmu(m) [, צֶלֶם, דמות ושחור, קשורה, כנראה, למלה העברית "צֵל", כדבר אפֵל המוטל לקרקע
ואף על פי שהנברָא בְּצֶלֶם הוא בעל צורה ברורה, גמורה, דימיתי לי לרגע שהצֶלֶם הוא כצֵל כמעט ערטילאי, מוטל, על הנברָא בְּצֶלֶם, על הארץ, צִלֹּו של אלֹהים.  
והעם, שהוא לא בצֶלֶם, אין לו צורות גמורות, והוא מעומעם, עד שהוא כמעט ערטילאי, אבל אינו מתקרב אל הפשָטוֹת השמַיִם, ובעצם, נדמֶה שגם אינו קשור לָאָרֶץ, ושהארץ כלל לא זקוקה לו. הוא דומה קצת לרוח נושבת על פני הארץ, מכירה את מרחבי הארץ אבל אינה מן הדברים המקיימים את הארץ, וחשיבוּתו נוצרת מן הנִבְרָאִים בצֶלֶם הממלאים אותו, הדומים בצורתם לאלֹהים, ושואפים להכיר את השמַיִם כשהם כצֶלֶם מוטל אל הארץ. והעם עצמו יכול פתאֹם להירָאות כמעט לא נחוץ, אבל הוא הקיוּם כמעט חסר הגבולות, המעניק לנבראים בצֶלֶם את הכרַת המרחקים של הרוח הנושבת על פני הארץ. 

ציוּר "בריאת האדם" של לוקה ג'ורדאנו מציג את דמותו של אדם הנברא בצֶלֶם ואת תחילת התולָדות שלו, ואת דמויותיהם של מלאכים ושל אֵלים, כנראה, הנמצאים בשמַיִם ובארץ, אבל לרגעים נדמה שהוא מראֶה גם את תחילת הריבוי היכול ליצור עַם, ומשהו מן הגדרות הרופפות קצת שיהיו לו.


["וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ ". בראשית



                             
The creation of man, 1684–1686, fresco in the Palazzo Medici-Riccardi in Florence

Luca Giordano