"אבל גרוע מכל הוא להתחיל..."

"... אבל גרוע מכל הוא להתחיל, להתחיל, להתחיל." [סיום הסיפור "הגולם" של  דונאלד בּארתֶלמי]. 

אכן, גרוע מכל הוא להתחיל, להתחיל, להתחיל, כי מוכרח להימצֵא שם ההִבהוּב הרחוק של מה שהיה לפני ההתחלה, לפני הרֵאשית, שבלעדיו ההתחלה היא רק איזה עניין פעוּט שלך, בלי זיכרונות העולם הרחוקים ובלי  זיכרונות הדמיון של העולם. ואף על פי שההתחלה לא רואָה את הזיכרונות הרחוקים  בבֵרוּר היא מוכרחה להשיג אותם, ובעצם, בלעדיהם היא לא רק עניין פעוט אלא היא כמין זיוּף של התחלה, המראֶה רק משהו מצוּרַת הדברים ולא את סיבותיהם העמוקות, ושיש בו מין סַכָּנָה, שהיא סכנת הזיוּפים המצליחים לעמוד בעולם כאילו הם בעלֵי טענה צודקת.    

בוודאי המִלים של דונאלד בארתֶלמי אינן מתארות את הקושי הידוע והקצת מתיַפייף של התחלת הכתיבה, כי הוא לא הגרוע מכל. גרוע מכל הוא הקושי העצום או אי היכולת להשיג את מה שהִבהב לפני ההתחלה, ושחומק מן הראִייה הברורה, ושנדמה שבכל זאת יוכל להירָאות, ושהוא בעצם קובע את גדרות הקיום הקצת עמומות של ההתחלה, ואת גדרות התפקיד העמומות שלה.  

והרי קצת כמו הסיום  ההתחלה לא יכולה לדעת  בבֵרוּר מהו תפקידה, כי אף על פי שהסיפור לא יכול להתחיל בלעדיה הוא לא באמת רוצה  להתחיל רק בה, כי הוא רוצה את ההבהוב ההוא, ואת מה שהוא עצמו לא אמר אבל יכול לדמות שאמר במרחקי הזיכרונות.          

             

הסיוּם החמקמק של הסיפור הקצר.

"סיום הוא דבר חמקמק, אמצע אין להשיג בשום מקום, אבל גרוע מכל הוא להתחיל, להתחיל, להתחיל." דונאלד בּארתֶלמי, "הגולם". 

בעצם, כמעט אין להשיג בשום מקום את הסיוּם של הסיפור הקצר, כי הוא  חמקמק וערמומי, והוא כמעט לועג לרצון ולצורך שלנו בְּסיום, והרי כמעט תמיד, למרות כל המאמצים, הוא בעצם נהיֶה כמעט צפוי מדי, קצת כמו ממתק בסוף ארוחה, ואפילו כשהוא הופך את העלילה המצומצמת של הסיפור הקצר לפורצת פתאֹם אל אירועים כמעט מפתיעים, הוא נהיֶה צפוי מדי, כי הוא פונה בקַלּוּת רבה כל כך אל האפשרויות המסתברות הכמעט אינסופיוֹת של העלילוֹת כולן, וכמובן, אז הוא גם לא לגמרי נחוץ לסיפור הקצר שמטבעו הוא בעל עלילה מצומצמת, ונדמה שתמיד יש לו הצרות האלה של מי שמוכרח להיות נחוץ ושתמיד הוא עם המגבלות של הסיפור הקצר, ושגם אם סיום של סיפור קצר רק ירצה למלא את תפקידו בשקט, הוא לא יוכל לדעת בברור מהו תפקידו.    

הסיום של הסיפור "טיול אל החוף"  של אליס מונרו עם המוות של סבתה של מיי כמעט מפתיע בחריגתו מן הצִמצוּם של עלילת הסיפור וכמו צובר כך את כוח ההלם שלו, אבל גם נראֶה כאחד מסופֵי העלילות הידועים כל כך,  והסיום המתוחכם המתוק עצוב של הסיפור "הגולם" של בּארתֶלמי בכל זאת יכול להיראות צפוי מראש, כאילו כמו כל הסיומים של הסיפורים הקצרים הוא מכֻוָּן מלכתחילה למסור לנו איזה סוד אחרון, שבלעדיו לא נוכל לחזור ולהרגיש את טעמם של הסודות האחרים של הסיפור. שניהם קצת מערימים עלינו, אבל גם מגלים לנו את צרותיהם, כמו כל סיומֵי הסיפורים הקצרים.                  

להישאֵר לא נודע

בגלל פשע שאירע במציאוּת חשבתי על סרטים ועל סדרות טלוויזיה המציגים דמויות של רוצחים סדרתיים והנוטים לחפש את המניעים הרגשיים והנפשיים של הרוצחים האלה, ובעצם מחפשים כך את מה שיכול להיות מובן לנו, ונזכרתי בטענה ששמעתי לפני זמן רב, שסִפרוּת מדע בדיוני המתארת יצורים שאינם בני אדם מוכרחה להביע גם את האנושי ברצותה לגעת בנפשותינו. באופן כמעט מובן מאליו תוארה בה סִפרוּת המדע הבדיוני כרוצָה את המובן לנו, קצת כמו שרוצים הסרטים האלה. 

עכשיו חשבתי כמה הרצונות שלהם מוטעים. הם היו צריכים מלכתחילה להשאיר את החייזרים ואת הרוצחים הסדרתיים לא לגמרי נודעים לנו. והרי ככל שהם מלמדים אותנו על החייזרים ועל מעשיהם של הרוצחים הסדרתיים, על התנהגותם, על הפרטים המצטברים של האישיות שלהם, על ההשפעה המצטברת של מאורעות חייהם על נפשותיהם, כך אנו ממשיכים לחשוב שדבר כמעט עצום מתוכם לא נודע לנו.  

אילו היו משאירים אותם מלכתחילה לא לגמרי נודעים היינו רואים באופן צלול וכמעט מזוקק את  הזָרוּת של היצורים האחרים ואת התאווה העמוקה מאד המתפרצת של הרוצח הסדרתי, השואף  ליצור את המוות כמעט כאילו היה יוצר  את החיים. 

הפֶּשַע הסדרתי שאירע בתוך המציאוּת צריך גם הוא צריך להישאר לא  לגמרי נודע, חשבתי. גם הוא צריך להישאר כמראֶה באופן כמעט מזוקק את התאווה האיומה המופיעה בַּמרחקים העמוקים.                

      

      

      

      

      

עוד על התמדת ה"רֶדִי מֵייד" באמנוּת ועל אהבַת המוכָר.

בשיחה שלנו על התמדַת ה"רֶדִי מֵייד" באמנוּת דיברנו רק קצת על ההיסָמכוּת שלה על אהבַת המֻכָּר אף על פי שבלִבֵּנו האשמנו אותה בחֻמרה. 

והרי האשמנו אותה בבקשַת ההִזדהוּת הקלה מדי שלנו עם החפצים ועם הרגשות המוכָרים כל כך. השווינו אותה לסִפרוּת הזוֹ הרוצָה כל כך את אהבתנו ואת ההזדהוּת המהירה עד שהיא מִתפתָה כל כך להציג לנו את מה שכבר הִכרנו בחיינו ובבתינו שלנו ובביטויי השפה הידועים כל כך שלנו. 

האשמנו אותה גם בהיותה עכשיו מין הֶרגל בתוך האמנוּת, וקצת התפלאנו על הקלוּת שבה ה"רֶדי מֵייד", שהיה חוֹרֵג ומתנגד, נהיָה להֶרגל.

בוודאי יכולנו גם לחשוב על התמדת ה"רדי מייד" כמין חקירה ושאלה על אודות ה"רדי מייד", אבל בשיחה הזאת שלנו לא רצינו להקל את חומרת ההַאֲשָמָה שלנו. 

    

      

      

      

      

הרצון בתכֵלֶת.

בטקס הפְּרָס היתה עניבת התכֵלֶת מושכת את מחשבותַי אל רצונות חזקים ולא לגמרי מוגדרים. רק העניבה הזאת הידועה לי כל כך, ובכל זאת היתה המשיכה החזקה של המחשבות אל הִתבלטוּת התכלת. 

למחרת היה נדמה לי שראיתי את התכלת הזאת גם בספר השירה "חֲרוּזִים" של אילן ברקוביץ', ושראיתי בו היטב את אופייה של התכלת, שהוא האופי של המוחשי  מאד ושל הבהיר כל כך והמואר, או השואף אל מקורות האור, וגם של הקַל והאוהב את אשליית קַלּוּת השמַיִם. השירה הזאת לא חוששת מן השאיפה אל הקַלּוּת המדומָה של השמַיִם, ויודעת שזו לא תחליש את ממשוּת הדברים האחרים וההפוכים. היא יודעת שהיא יכולה להיות כל מה שהיא רוצה להיות, ושהרצון שלה בהבעות הבוטות ובהבעות הצער הפחד וההתנגדוּת הוא לא לגמרי מנוגד לרצון בתכֵלֶת המוחשית והדמיונית.                     

עכשיו נדמה לי שהוגדרו לגמרי הרצונות החזקים ההם. היתה בהם הכמיהה  לא רק אל הבהיר, אל המואר ואל הדמיוני, אלא גם אל ההִתבלטוּת, אל ההבעה החזקה כל כך, אל המוחשיוּת העזה של חומר הצֶבע ואל כל מה שיכול להיות מוגשם בכל אלה.         

גילוּי הכֹּל

אחרי שיחת הביקורת שלנו על התמדת ה"רֶדי מֵייד" באמנוּת חשבתי שההתמדה הזאת היא גם הניסיון הנמשך להציג את גילוּי הכֹּל. והרי ה"רדי מייד" של מרסל דושאן, שהציג את מה שאין בו הכרת החָסֵר, רצה את גילוי הכל. ובעצם, הוא שאף להיות היפוכה של התמוּנה, שתמיד שאפה גם אל החסר. 

אבל הוא לא הצליח לגמרי להציג את גילוי הכל, ומהבחינה הזאת לא נהיֶה היפוכה של התמונה, חשבתי. 

אבל בהתמדתו של ה"רדי מייד" ישנה גם התנועה המתעתעת קצת בין הרצון לגילוי הכֹּל ולאִי הכרה בחָסֵר ובנשֹגב של התמונה, ובין הרצון בדָבָר שהתמונה מצליחה להשיג  -  החתירה אל הכֹּל העצום, שהוא גם החָסֵר. 

כך, כמעט בסתירה לחתירתו של ה"רדי מייד" של דושאן נגד המטרות המוכָרות של האמנוּת מנסֶה עכשיו ה"רדי מייד" המתמיד להשיג גם את מה שהאמנות ניסתה תמיד להשיג  -   את הכֹּל העצום. עכשיו נדמה לי שהוא נחלש והולך מפני שהרצון הראשון כבר הוצג על ידי דושאן, ואילו הרצון השני, הרצון להשיג את הכל העצום שהוא גם החסר, הוא לא חזק. 

נדמֶה שרבים מהחפצים הממשיכים ובאים מן המציאוּת אל תוך האמנוּת, כגון מיטות בתי חולים, כלים ואחרים, כבר לא משיגים הרבה יותר מזיכרון ה"רדי מייד"  של דושאן וממה שהרגשנו כלפיהם כשהִכרנו אותם במציאוּת שמחוץ לאמנות, בבתֵי החולים, בחדרי הבתים שלנו ובשאר המקומות.                

הם מראים שוב את השאלה על יכולתה של המחשבה להפוך דבר הנלקח מן המציאוּת שמחוץ לאמנוּת למשהו שאינו מראֶה את המציאוּת הזאת, אבל הם לא מראים את גילוּי הכֹּל, וכמובן גם לא את החָסֵר הגדול, שבמחיצתם הוא נהיֶה דומה לתעתוע.                              

תיאור החָסֵר

י' דיבר השבוע על הבְּרָכָה כמתארת את החָסֵר, והיה נדמה לי שדבריו על החָסֵר הסבירו גם את "ועל חרבךָ תחיֶה ואת אחיך תעבוד..." בברכה שברך יצחק את עשָו, ואת "פחז כמים אל תוֹתר...",  ו"בסודם אַל תבוא נפשי....אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" בברכות שברך יעקב את בניו. 

כי הברכה אינה נועדת מראשיתה להשיג דווקא שֶפַע, ריבוי, שלטון, עזרת האל,  אלא את מה שחסר, את מה שעדיין אינו נמצא. היא מביעה את הרצון או את ההבטחה שיהיה נמצא.  גם ה"כֹּל" שב"ויהוה ברך את אברהם בַּכֹּל"[ בראשית כ"ד] הוא תיאור החסר. זה החסר העצום שרק בִּרכת אלוהים מכירה.      

נדמה שברכת יעקב, המתארת את מה שעדיין אינו נמצא ושיקרֶה את בניו של יעקב  באחרית הימים, מנסָה להיות התיאור של כמעט הכֹּל. נדמה שכשהיא מפליגה אל "עד תאוַת גבעות עולם" היא כמעט יכולה להגיע אל הכל. המִלים "עד תאוַת גבעות עולם" הן האופק הממשיך ומתרחק ומאפשר לה לחתור אל מה שנראֶה כמו הכֹּל.

חזרתי קצת אל החָסֵר של הציוּר ואל ציוּרֵי שפע הפרחים של יאן ברויגל. 

הציור רוצה להשאיר את החָסֵר. הוא זקוק לו. ובעצם, קצת כמו ב"עד תאוַת גבעות עולם" מנסה החסר של הציור להוביל את הציור אל הכֹּל.         

הסתכלתי גם בצילום של אורי גרשט, Ori Gersht, On reflection, 2009 ,  שלהבדיל מן הציור של יאן ברויגל כנראה לא רוצה את החסר, את מה שאינו נמצא. נדמה לי שהועמד בו השפע המצולם כניגוד לחסר, אולי כדי לשבש את  החתירה אל הכל.                             

                                         

Bouquet (Jan Brueghel the Elder)

   

הצילום של אורי גרשט

https://www.facebook.com/tamuseum