אחרי שיחת הביקורת שלנו על התמדת ה"רֶדי מֵייד" באמנוּת חשבתי שההתמדה הזאת היא גם הניסיון הנמשך להציג את גילוּי הכֹּל. והרי ה"רדי מייד" של מרסל דושאן, שהציג את מה שאין בו הכרת החָסֵר, רצה את גילוי הכל. ובעצם, הוא שאף להיות היפוכה של התמוּנה, שתמיד שאפה גם אל החסר.
אבל הוא לא הצליח לגמרי להציג את גילוי הכל, ומהבחינה הזאת לא נהיֶה היפוכה של התמונה, חשבתי.
אבל בהתמדתו של ה"רדי מייד" ישנה גם התנועה המתעתעת קצת בין הרצון לגילוי הכֹּל ולאִי הכרה בחָסֵר ובנשֹגב של התמונה, ובין הרצון בדָבָר שהתמונה מצליחה להשיג - החתירה אל הכֹּל העצום, שהוא גם החָסֵר.
כך, כמעט בסתירה לחתירתו של ה"רדי מייד" של דושאן נגד המטרות המוכָרות של האמנוּת מנסֶה עכשיו ה"רדי מייד" המתמיד להשיג גם את מה שהאמנות ניסתה תמיד להשיג - את הכֹּל העצום. עכשיו נדמה לי שהוא נחלש והולך מפני שהרצון הראשון כבר הוצג על ידי דושאן, ואילו הרצון השני, הרצון להשיג את הכל העצום שהוא גם החסר, הוא לא חזק.
נדמֶה שרבים מהחפצים הממשיכים ובאים מן המציאוּת אל תוך האמנוּת, כגון מיטות בתי חולים, כלים ואחרים, כבר לא משיגים הרבה יותר מזיכרון ה"רדי מייד" של דושאן וממה שהרגשנו כלפיהם כשהִכרנו אותם במציאוּת שמחוץ לאמנות, בבתֵי החולים, בחדרי הבתים שלנו ובשאר המקומות.
הם מראים שוב את השאלה על יכולתה של המחשבה להפוך דבר הנלקח מן המציאוּת שמחוץ לאמנוּת למשהו שאינו מראֶה את המציאוּת הזאת, אבל הם לא מראים את גילוּי הכֹּל, וכמובן גם לא את החָסֵר הגדול, שבמחיצתם הוא נהיֶה דומה לתעתוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה