יופי בַּסְּבַךְ. ["...המציא לו במקומו את האַיִל". תומס מאן]

ואם המציא לו אלֹהים את האַיִל במקום יצחק, ולא בגלל חסד, לא בגלל גדוּלת החֶסֶד שתיארה הסִפרוּת של תומס מאן, אפשר שהמציא לו אותו מפני שהוא, אלֹהים עצמו, ביקש את הקִרבה אל אברהם, אל חייו ומותו של אברהם, אבל גם את המרחק המסוים מחייו ומותו של אברהם, שיַרְאוּ לו חייו ומותו של האַיִל, וכל זה לא מפתיע מאד, שלא אברהם ביקש כאן את קִרְבַת אלֹהים בהעלאה לעולָה, אלא אלֹהים ביקש את קִרְבַת אברהם. ואפשר שבאמת זה היה העיקר. לשֵם הקִרבה אל חייו ומותו של אברהם היו כאן יצחק והאַיִל. 

אבל היופי של האַיִל בַּסבך, מה היה היופי הזה, כי בוודאי היה היופי שלו בסבך, ומה ליופי הזה ולחסד ההוא ולצורך של אלֹהים בקִרבה, כשהיופי הוא בגדר הלא-נתפשֹ, והנישֹא, ושהסיבות שלו לא ידועות, עד שהוא משֹאַת נפש,  ואפשר שהוא גם משֹאַת נפשו של אלֹהים, כי אלֹהים רצה כבר מזמן לראות את היָּפֶה, כשהצמיח מן האדמה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה בַּגן. 

וההעלאה לעולָה של האַיִל אחרי חזיון היופי, החזרה הזאת לקִרבה אל  החיים והמוות, היתה יכולה פתאֹם להיראות כמעט משנית, כי לא משֹאַת נפש.                

[מ"יוסף ואחיו", תומס מאן :"...היה בעיניו אלוהֵי התחוּסה והפסיחה, אשר אפילו במקרה המבול לא הלך עד הסוף ולא נגע בשורשי האנושות...תבונה וחיסה, שתיים אלה נראו לו ליוסף מחשבות אחיות ... ומן הסתם הן נקראות בשם משותף, הוא החסד. אלוהים ניסה את אברהם ועוררו להקרבת בנו, אבל אחר כך לא לקחו ממנו, אלא המציא לו במקומו את האַיִל,  ", מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.

  בראשית: " כב,יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. "  ]   

    

         

   
JOSEPH BEUYS LEONARDO CODICE MADRID PRINT
                                                   

     

"וחסרון הידוּר – תועבה" [יוסף ואחיו. תומס מאן ]

וחסרון הידוּר תּוֹעֵבָה הוא למצרַיִם כמין השוואה לא שלמה של חסרון הידור אל כָּל-רֹעֵה צֹאן ולֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כי חסרון ההידור כבר משַנֶּה את כיווּנוֹ, לחתור בתוך הסִפרוּת גם אל עניין היופי וחסרון היופי, כמעט כמובן מאליו בתוך הסִפרוּת, ויוסף שֶלָּהּ, של הסִפרוּת, העומד בשַעַר ארץ מצרים, הוא בעצם העומד בשער הרחקַת חֲסַר-ההידוּר וחֲסַר-היופי, והדל, והמתרפט, והמִדְבָּרי והגבוּלי,   

ואפשר לדמות שיש במחשבותיו פתאֹם עניין יְפִי הִצטרפוּת ההידור וההִתרפטוּת, ויפִי הערעוּר של שניהם, וההשערה שמצרַיִם לא מכירים את יְפִי ההצטרפות והערעור, כי למד מאביו, בסִפרוּת הזאת, על מצרים ארץ תחתיות ויושביה אנשי השאוֹל, ויכול לתאר לו את השפעת השאוֹל על טיבו של ההידור, שיכול ההידור להיות נורא  בארץ השאול, בתחתיות ארץ שתיאר לו אביו, ב"מקום פולחן העבר, מנהגי תזנונים עם המוות ואטימות לב כלפי החטא". להיות נורא, ולא משתנֶה בתוך הזמן. 

ויכול גם לתאר לו שתועבת חסרון ההידור נהיית נוראה גם היא בתחתיוֹת ארץ ועָבָר, זרה לתקווה שבתוך הזמן. 

ובכל זאת, הרי הוא הולך אל ייעודו במצרים. הוא הנבחר, היחידי, מנושל מן הנורא ומן התקווה.    

[ואפשר גם לדמות שכתונת הפסים שנלקחה ממנו, בוודאי רק שאריוֹת הידוּרָהּ היו מנצנצות בה, והיה יכול לחשוב כשעמד בשער מצרים שאילו היתה אִתו היתה ניצבת בינו ובין הליכתו אל ייעודו. ]         

["... כי הדלוּת חשודה בעיניהם, וחסרון הידוּר – תועבה" (יוסף ואחיו. תומס מאן. מגרמנית: מרדכי אבי שאול. ספרית פועלים, הקבוץ הארצי.)

כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן.  בראשית מו, לב.

וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם--כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.  בראשית. מג, לב  ]                        

                  

Artist:

Max (Mopp) Oppenheimer

 (Austrian, 1885–1954)

Title:

Porträt Thomas Mann

 , 1930

          

                               

                  

מ"כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל, 2011 :

מ"כרישום התקבצוּת העלים", הוצאת כרמל, 2011   :  

"לא אהבה, לא הקִרבה הנושנה שבין בני דודים, אלא מין התחייבות עמוקה, והחמלה, שאולי נוצרו יחד אתנו, בהיוולדנו, חשבה סמדר, ואולי קִרְבַת הדם, בכל זאת קִרְבַת הדם, שרק היא יכולה לזעזע כל כך, כשהיא משאירה אותו כה קרוב. וכמה זרה ההתנהגות שלו, כשהוא מבקש להיות קרוב כל כך ונשאר מרוחק, ונדמה שהוא מסתפק בקרבת הדם, שאין להפר אותה. 

וכמה ישנות ומשומשות המחשבות האלה שלה, החוזרות וצצות מדי פעם, היא חשבה,  וכבר אפשר להתבייש בגלל יושן המחשבות ובגלל הציפיה לאיזה רגש מצדו, ושוב, לפני כמה ימים, היא קיבלה ממנו מכתב שבו כתב לה על תולדותיו של איזה קרוב רחוק, שלא הכירה כלל, ועכשיו, בתוך ההיזכרוּת בכל זה ליד החלון בשמש הבוקר החורפית, שדרכו התבוננה בסיגליות שבשולי השביל, היא הרגישה שאסור לו לגזול ממנה את שארית שלוות הנפש שלה. 

ומה לה ולכל זה כשהסיגליות פורחות, חשבה, מה לה ולעיסוק בחקירת העבר שלהם, שבעיניו הוא הישועה שלו, כשהיא עצמה לא רוצה ישועה. 

היא לא תענה לו הפעם, חשבה, והוא בוודאי לא ישאל מדוע לא ענתה, כי אין לו עניין בסיבות שלה, הוא רק רוצה שיהיה לה שדה הראייה שלו,"                 

          

                   

       

כמו רישוּם על רישוּם.

המעבר מן הרישוּם המופשט אל הסִפרוּת נדמָה לרגעים כמעבר אל ייצוגיוּת ברורה יותר, אבל זו היתה, כמובן, האשליָה שיצרו המשמעויוֹת הידועות של המִלים. 

זו רשימה ישנה. אני כותבת עליה עכשיו, רשימה על רשימה, שהרי הייתי צריכה לכתוב המעבר שלי מן הרישוּם המופשט אל הסִפרוּת, וכלל לא רציתי שהרישוּם והסִפרוּת יְיַצגוּ את מה שמחוץ להם, שבמציאוּת מחוץ להם, 

ונדמֶה לי שלא הבנתי לגמרי את הייצוג באמנוּת. את דַקוּת הייצוג. והרי האמנוּת עצמה דקה כל כך, והיא מין שִכבה דקה בתוך שִכבוֹת העולם כולן, שכבה על גַּבֵּי שִכבת עולם אחרת, כמו רישוּם על גבי רישוּם, כמעט כמו רושֶם על גבי רושֶם. כמעט מוחשיוּת השכבות וכמעט אי-מוחשיוּתן. 

וכמעט אפשר לחשוב שהיא קשורה כל כך לשִכבוֹת המציאוּת הסמוכות לה, שמחוץ לה, ושהיא אכן דומה להן, ומראָה לנו כך גם משהו משִכְבַת עַצְמֵנוּ, עוֹרֵנוּ וְתוֹכֵנוּ, מגבלוֹת ידיעתנו ושִכלנו ומגבלוֹת נפשותינו סִבְלֵנוּ וצַעֲרֵנוּ.                           

                                     

                                      

               ג׳ספר ג׳ונס. טניסון.       Tennyson 1959 jasper johns

              

   

ו

אשלָיַת צָרַת נפשךָ המָּרָה.

"...תרמית והשלָיָה היתה גם צרת נפשך המרה ביותר", כתב תומס מאן על דבר אשלָיַת הצרה המרה של יעקב, אשלָיַת מוֹת יוסף, 

ורוחי שלי היתה מושפעת ושפלה בקריאת דבר האשליָה, כי הצער מן האשליָה, הצער שלו ממנה, כשידע שיוסף חי, גדול מאד, והיו כל ימי שנֵי חייו מעט ורעים גם כשידע שיוסף חי, כשכבר היה במצרים, והרגיש את נדיבות פרעֹה כשאמר לו מעט ורעים היו ימי שנֵי חיי, רק לוֹ יָכֹל להגיד שלצרת נפשו המרה ביותר ולאשליָה שלה לא היה שינוי ותחליף, ושכבר היו לכל ימי חייו, וכי האשליָה עצמה מרה כל כך עכשיו, כמעט כמו המוות. 

    

אבל רוחי גם מתרוממת בגלל גודֶל הדבר הכתוב, דבר האשליָה הכתוב שאין בו תשוּבַת הרמייה שרימה יעקב את אביו ואת עשָו אחיו, אלא רק תשובה כמעט הפוכה של הרמייה  והאשליָה של אושרו הנכסף. לא עונש על הרמייה שרימה הוא, אלא רק דבר האשליָה הנורא. 

ואף על פי שתומס מאן כתב "ועד איזו מידה בלתי נתפשת רבת אושר תשתסע עוד נפשך", על מה שייוודע לו , ראיתי את דבר האשליה הנורא. 

        

["...בעודך צעיר בבשר הראה לך אור בוקר אחד את אושרך הנכסף כמעשה תרמית ואשליה. ועליך יהיה להוסיף ימים ולהגיע אל זקנה מופלגת, עד אשר ייוודע לך, כי למען תשובת המשקל – תרמית והשלָיָה היתה גם צרת נפשך המרה ביותר."  ( יוסף ואחיו, תומס מאן, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.     

   עמ' 440   ) ]

[" חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. " לז,לד 

"מז,ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, "]

    

                                                  

עוֹר המִסתכלים ו"עוֹר" האמנוּת.

האמן סטיוארט רינגהולט שהִנחה כמה סיורֵי עירוֹם במוזיאון לאמנוּת מודרנית בסידני אמר בראיון אתו שבגדים, במיוחד בגדים צבעוניים, מסיחים את הדעת מהאמנוּת המוצגת בתערוכה. ונזכרתי פתאֹם בתערוכות האמנוּת לכלבים, שישְנה בהן האמונה  שדעתם של כלבים יכולה להתרכז בסוג מסוים של אמנוּת, אמנוּת לכלבים, ולא בציוּר של רמברנדט, למשל, ושבגללן הרהרתי בידידִי הכלב תוּת הרגיל לראות רישוּם בעיקר, ושכנראה לא היה רוצה שירחיקו אותו מכל אמנוּת העולם, אבל בעיקר הטרידה אותי שוב המחשבה על "עוֹר בעד עוֹר", מין זיכרון שייך ולא שייך לכאן, מתפענח ולא מתפענח, מהבהב מרחוק כל כך, אבל מושך אותי אל המחשבה שכדֵי לראות את "עוֹר" האמנוּת לא צריך המסתכל בה להראות לה את עורו, ולא צריך לראות את עורו שלו, ושהעור העירוֹם של האמנוּת לא צריך כמובן את עורו העירוֹם של המסתכל בה, וכשהעור העירום של האמנוּת מֵעיר תדהמה גדולה בלב המסתכל בו, היא יכולה להזכיר מעט את התדהמה מעירוֹם האדם, אבל היא גם כמו דבר חדש לגמרי, זָר, כמו תדהמה ממראוֹת חלום בקצוֹת הידיעה שלו. 

והאמנוּת, שתמיד היא עירומה, לא דומָה לו, למסתכל בה, ועור העירוֹם שלה לא מגלֶה ומסתיר בשר ודם ואת הִתקלקלוּת החומרים החיים בַּזמן ואת הבּוּשָה שבהתקלקלוּת.         

    

["וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-יְהוָה, וַיֹּאמַר:  עוֹר בְּעַד-עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ--יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ.  ב,ה אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ, וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ", איוב, ב.  ]

[Ringholt’s motivation in conducting this unusual tour was to allow an audience to experience art in a new way, to explore the affect of nakedness and see what happens when a group of strangers peel off their layers of protective clothing. As a result, Ringholt has discovered that ‘Geometric Abstraction and minimal art view well naked. 

Why do we not consider the clothed audience as noise? We need to consider the reductive approach again and reduce the audience. Nudity is a solution.

https://www.mca.com.au/artists-works/works/2015.2/ ]

  

     

                             

    

                מתערוכת אמנות עכשווית לכלבים    

העֻבְדּוֹת המוצדקות של הסִפרוּת ב"יוסף ואחיו" של תומס מאן.

בְּעוֹר עלוּב ומוֹרש טָרְדוּ את מנוחתי, כאילו היו לא-אמת שפלשה אל אמת, אבל, כמובן, הם היו אמת לא פחות משיעקב לבן לאה ורחל היו אמת, כי הסִפרוּת היתה צריכה להצדיק את דמויוֹת יעקב לבן לאה ורחל לא פחות משהיתה צריכה להצדיק את דמויות בְּעוֹר עלוּב ומוֹרש, להוכיח בתוכה את כל עובדות הדמויות, רק מתוכה, וכל הוכחות הדמויות שבספר "בראשית" לא מתקיימות בה, ואף על פי שהיא כמציגה מין "תחייה" של הדמויות של "בראשית" היא מציגה את דמויותיה שֶלָּהּ, עובדותיה שלה, וגם דמויות בְּעוֹר עלוּב ומוֹרש הן כאן לגמרי שלה, תלויות לגמרי בה. לא בספר אחר. 

וכך, כשבְּעוֹר עלוּב ומוֹרש שלה, בְּנֵי לָבָן שלה, אומרים "ויכול נוכל להנחית מחץ-פתע בלא אומר ודברים, בלילה בשוכבו על משכבו, ואז נאמר כי היכהו הארי – ואבינו גם יאמין על נקלה", בזממם נגד יעקב, וכמו מציגים מין תחייה של אופֶן תשובת הדברים שבספר "בראשית", הם מראים את תשובת הדברים שלה, של הסִפרוּת עצמה, ואת טמיעת ההווה שלה בעבר שלה עצמה, טמיעת ההווה שבו חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהו, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.     

[ומשהו אחר, צדדי. ישנוֹ איזה פיתוּי לראות בדיוקן של תומס מאן את הבעַת המחשבות על חֻמְרַת הסִפרוּת ועובדותיה, פיתוי קצת מגונֶה לַנפש הקורֵאת, הנמשכת כל כך גם אל מה שמחוּץ לסִפרוּת, כמו אל מה שירחיב את רגשותיה.  ]

[ מ"ספר הישר": "...לשבת יעקב בבית לבן, פקד ה׳ את לָבָן ויזכרהו בעבור יעקב ויולדו לו בנים. ואלה שמות בני לבן אשר יולדו לו בימים ההם, ויהי בכורו בּעוֹר ומשנהו אלוּב והשלישי מוֹרש. ויתן ה׳ ללבן עושר וכבוד ובנים ובנות, " 

מ"יוסף ואחיו", תומס מאן : "הרתה עדינה אשת לָבָן דלת המראה...שלושה בנים זכרים חסונים ילדה.... האחד נקרא בּעוֹר, השני עלוּב, השלישי מוֹרש". (מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספרית פועלים.   עמ' 187)    

מ"בראשית":  וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.  לז,לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ:  הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא--אִם-לֹא.  לז,לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף.  לז,לד ]

          

   

   

                                     

        

רישום דיוקן של תומס מאן. 1934.   האמן: Samuel Johnson Woolf

National Portrait Gallery - Smithsonian Institution