האם לפני עידנים כתבתי את הדברים האלה, האם לפני עידנים היתה בי השלווה הזאת המַשְוָה את הנִסיוֹנוֹת של אבו מאזן להשיג בטלפון את הנִייה ואת מַשעל ל״אַשְכִּים לבית השר...״, אני חושבת כשצער שבעה באוקטובר לא מניח לי.
[18 בנובמבר 2012] כמה שעות לפני תחילת "עמוד עשן" כשניסינו להבין את המִלים "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ו"קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת", הרחקנו לכת בפירוש שלנו אל הִתערבבוּת הגזָרות של הלשון, כך שיכולנו לראות במִלה "יקוצו" גם את ההליכה אל הקֵץ.
אחר כך, בזמן שהקשבתי לחדשות, הרגשתי שקַצְתִּי מפני החמאס, וכשאבו מאזן אמר שלא הצליח להשיג בטלפון את הנִייה ואחר כך לא הצליח להשיג את מַשעל, כמעט כמו במִלּוֹת השיר "אַשְכִּים לבית השר – אומרים כבר רכב, אבוא לעת ערב – אומרים כבר שכב" של אבן עזרא, לרגע היה לי צר על אבו מאזן, המנהיג המזדקן, שאולי קָץ מפני החמאס. אילולא הרחקנו לכת בפירוש שלנו, הייתי חושבת שאבו מאזן רק מָאַס בחמאס, ושלא חשב על קיצו שלו. ובעניין המלחמה, הוא כנראה ראה בעיני רוחו איזה סוף שלה, אחד מִנִּי רַבּים שחוזרים ומופיעים כמו המלחמות עצמן, וחשב לדַבֵּר על זה עם הנִייה ועם מַשעל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה