הפרחים הגלויים תמיד

                                     

Jan Brueghel the elder

Jan Brueghel the elder

"פרחים אלה לא יוכלו לעולם להימצא יחדיו כפי שהם בציור, מפני שהם פורחים בזמנים שונים...", כתבה קלאודיה סוואן על הציור  Large Flower Pot   של יאן ברויגל בסִפרהּ על הציורים הבוטניים של האוניברסיטה בליידן. 

כמעט כמו הגן של אַלְקינוֹאוֹס  ב"אודיסיאה" מפתֶה אותנו הציור הזה בפיתוי הפריחה שאינה מושפעת משינויי העונות ואינה נפסקת לעולם, בפיתוי הפרחים הגלויים תמיד. אבל אף על פי שהציור של ברויגל כנראה רוצה להשיג את התיאור הגדול מאד, ובעצם את אשליית תיאור הכֹּל, הוא גם מכיר את הסכנה שברצון לגילוי הכֹּל. הוא לא יכול להרשות לעצמו את מה שמרשה לעצמו הגן של אלקינוֹאוֹס, המגלה את הכל, מפני שהוא רוצה גם את הלא נראֶה והלא מושג. בתיאור הגדול של הפרחים של הציור מוכרח להיות גם הלא נראֶה, הלא גלוי. כך, במאמץ רב, מתרחק הכֹּל שלו מהכֹּל של הגן. מִשֶּפַע הפריחה הגלויה תמיד הוא מנסה להגיע גם אל המחסור הלא מוגדר. 

ואולי כמו האיריס הגדול הכהה במרכזו מנסה הציור להגיע אל ההָפוּך ואל מה שיהיה קרוב אל היותר ערטילאי, כמו בן דמות קצת אָפֵל וכמעט נמוג של הפרחים האחרים. והרי הוא מוכרח להגיע גם אל מה שנראֶה כהָפוּך מכוח החיים של הפרחים.       

הגן של אלקינואוס מתחיל להיראות ככמעט דַּל. קצת כמו מגע הזהב של מידַאס הוא משיג את הדבר הלא פוסק, את התמידי, ואף על פי שהאדם החומד זאת יִראֶה את הפרחים הגלויים תמיד בגן, הוא לא יכיר בגן את עץ הדעת טוב ורע, ואת הבושה, ואת תחילת המוות, ואת מה שאין להבין לגמרי.  

גן המטעים של אלקינואוס

בגן המטעים מחוץ לחצר של אַלְקינוֹאוֹס, ב"אודיסיאה", "אילנות תמירים לבלבו שם: אגסים, רימונים ועצי תפוח הדורי פרי, אף תאנים מתוקות ועצי זית...אלה פריָם לא ייבול לעולם, לא יחדל מלפרוח  -  חורף וקיץ, כל השנה... אגס שם מבשיל על אגס ותפוח על תפוח, אשכול כבד על אשכול ..." [תרגום של אברהם ארואטי].

גן המטעים של אלקינואוס, שבו הפריחה וההבשלה התרחשו תמיד, בכל העונות, ובעצם, בעת ובעונה אחת, מזכיר קצת את "גן החורף", הציורים הבוטניים של האוניברסיטה בליידן ששימשו ללימוד בעונות החורף  שבהן הגן היה קופא, ושתיארו את הצמיחה, את הפריחה ואת ההבשלה כמעט כאילו התרחשו בעת ובעונה אחת. ציורי "גן החורף" של האוניברסיטה, שנוצרו דווקא בגלל שינויי העונות שבטבע, תיארו את הצמחים כמעט כחסרי עונות וזמנים, כמעט כמקיימים את הפריחה ואת הפרי בעת ובעונה אחת, כשתיארו את הפריחה ואת הפרי יחדיו. ובכל זאת, אף על פי שתיארו את כל מה שיכול להיות קיים בצמחים כמעט כמופיע בעת ובעונה אחת, ואולי הציגו כך את כוח החיים הבלתי פוסקים של הצמחים, הרי "גן החורף", לא כמו גן המטעים שב"אודיסיאה", גם מזכיר לנו את מותו של חלק מהגן בחורף.          

כמובן, ברווח הקטן שהושאר בין הענף הפורח ובין הענף נושא הפרי בציור נשמרת הידיעה על ההתחלה ועל הסוף של הפריחה ושל בשלות הפרי. כי הן אינן קיימות  תמיד. 

אפשר להתפתות קצת לחשוב על גן המטעים של אלקינואוס כעל מין גן עדן, אבל גן עדן שבספר "בראשית" לא תואר כגן של שפע תמידי, ובו היתה הכרַת המוות. נדמה שבגן המטעים של אלקינואוס, שבו מתרחשים כל הדברים יחדיו, לא יכול אדם או דבר להתחבא כמו שהתחבאו אדם וחוה. נדמה שהוא מפריז בגילוי הדברים. אבל יש בו התכלית הנהדרת של מטעי עצי הפרי, ונדמה שהוא יכול להשתרע בתוך הנוף כמו המטעים האחרים וכמו השדות.     

[במטע האגסים הצעיר שלנו היו גזעֵי העצים מַוורידים בְּאור אחרי הצהרים המאוחרים, קצת כמו עוֹרָם של בני האדם, ואף על פי  שהיה מטע בין מטעים אחרים ובין שדות, נדמה לי עכשיו שהיה יפה כגן מטע.]             

                                                 

מציורי "גן החורף" של האוניברסיטה בליידן

       

קצת על תִכנוּן הגַן

עכשיו, כשעץ האגס מת ונכרַת, נדמֶה שתכנון הגן כלל לא היה תלוי בו. כי תכנון הגן נשאר ברור כל כך, עם שאר העצים, עם הצמחים האחרים, עם השביל המתעקל ועם האוויר הנושב ביניהם. כאילו תכנון הגן הוצב בגן עצמו כרעיון כה חזק, שמימושו בחומר לא יכול לפגום בו. 

עכשיו נדמה שרק גדל קצת אותו רֶווח דשא שבין העצים, שבשעות אחרי הצהריים לפני שהשמש יורדת מאד אפשר לחשוב עליו שהוא כעֵין חלקת אֲפָר מוארת. נדמה שתכנון הגן כבר ידע שחלקת האֲפָר הזאת תגדל. שהוא כבר רצה גם את זה.

 אבל הרי היה מוכרח להיות תלוי גם בעץ האגס, שעמד לא הרחק מעץ האגס האחר כמעט כתמונה שלו, והזכיר את מחשבותיו של התכנון על יכולתו של הגן להציג תמונה. ובעצם, על יכולתו של הגן להיות לא רק מקום, אלא גם תמונה של מקום.         

ומה היה על תכנון הגן אילו מת גם עץ האגס האחר? האם לא היה תכנון הגן מתערער מאד? האם לא היינו רואים שהיה תלוי מאד גם בזיכרון עצי האגס האחרים שעץ האגס נשא למעננו? 

[ השִֹרטוּט של תכנית הגן לא יכול להביע את כל מה שידע התכנון ואת כל מה שיתרחש בגן, אבל אם הגן לא יִשתנֶה מאד, יוכל השרטוט להמשיך להביע את עיקר מחשבות הגן. והוא יוכל להמשיך להיות הרישום המביע את הרושֶם של רעיון הגן.]               

משהו על כִלאיים ועל המנייריזם של האמנוּת

בזמן הקריאה במסכת "כִּלאַיִם" נגררו מחשבותַי אל שאיפות המנייריזם של האמנוּת. שוב ראיתי את התשוקה העזה של הסגנון אל מה שעדיין לא נגלָה, את הידיעה על הסכנה שבכוחו הגדֵל של הסגנון, וגם את מה שיכולתי לכנות "חלום המנייריזם", שבמרחקי העתיד והדמיון שלו כבר נראו התולָדות החדשות והצעירות של המנייריזם. 

המנייריזם היה זקוק להפרזה אבל גם לסייגים להפרזה, כדי שהיא לא תגדל לממדים שלא יוכל לשאת. נדמה לי שחלק מתולדותיו יכלו להגיע די במהירות אל הממדים שהוא עצמו לא יכול לשאת. ובעצם, אל חורבן הרעיון שלו. אבל זה לא היה צריך להפתיע אותו, מפני שהוא עצמו נמשך כל כך אל גדילת הממדים. שם צמחו הצורות המתארכות, הדרמטיוּת וכוחה של הווירטואוזיוּת, שיכלו להראות את גודל הרעיונות שלו. 

הכלאיים ואיסור הכלאיים יכולים פתאֹם להיראות כחלום ההפרזה והאיסור שלה, אבל אולי הם גם ההפרזה והאיסור שלה בתוך המציאות -  העץ בעל המינים המרובים, החיה החדשה בעלת התכונות של שני מינים והשדה שנזרעו בו מינים שונים בגלל ההפרזה של תשוקת הזורע, ושיש בו עכשיו הפרזת התוצאה, והאיסור של כל אלה.                       

הכלאיים, כמובן, אינם מבטאים את תשוקות המנייריזם של האמנות, אבל נדמה שיש בהם מעֵין הפרזת הסגנון והפרזת הצוּרוֹת. האיסור על כלאיים גודר את הצורות, וגם מחמיר אתן בגלל החשש הגדול שיתפרצו מאד. "התפוח והחַזרד, הפרסקים והשקדין, והשיזפין והרימין  -   אף על פי שדומין זה לזה, כלאַיִם זה בזה." אף על פי שהם דומים זה לזה אסור להרכיב אותם זה בזה.   



                                             

                                                     
                                         

דפי הספר העכשוויים

דפי הספר העכשוויים, שבוטל בהם לגמרי השימוש במַקָּפִים, נראים קצת כמותאמים לאסתטיקה עכשווית של כתיבה מקוצרת, אבל נדמה לי שבעיקר יש בהם מין הצגה של בלעדיוּת המִלים, שאינן זקוקות עוד למה שיבהיר אותן או למה שיכסה עליהן מעט. המלים בצירופים כגון בית ספר, בית חולים, ים המלח, שאין בהם עכשיו מקפים, כמעט חוזרות לעמוד לעצמן. הן נראות כמעט כמדגישות את מְקורן הנפרד. נדמה שהן נהיות  עכשיו עצמאיות בתוך הצורה הנִסמכת שלהן, עצמאיות כמו שאר המלים בדפים האלה.             

פתאֹם צץ איזה יופי בתוך הדפים. המלים החשֹופות כל כך נהיות יפות באופן חדש, אבל גם מזכירות לי את המלים של השפה הקצרה של המשנָה, המוכרחות לעמוד היטב, בלי כל קישוט או מסתור. 

 והרי מלים כגון "שֶלּוֹ חִטים ושל חברו מין אחר, מותר לו לסמוך מאותו המין" [מסכת כלאיים] וכגון "בכל יום היה חותֶה של כסף ומעָרֶה בתוך של זהב..."[יומא] מוכרחות לעמוד היטב ולהיות גלויות לגמרי כדי להביע את כל הידוע להן  -   על השָֹדֶה שלו הזרועה חִטים ועל השדה של חברו הזרועה מין אחר, על הסמיכות של שני השֹדות ועל המחתָה של כסף והמחתָה של זהב.  

ועוד משהו. המלים הנפרדות, הלא נסמכות, ב"נברשת של זהב" וב"טבלא של זהב" [יומא] נראות כעוד אפשרות נחוצה מאד לשפה המכריחה את מִלותיה להיות בעלות הבעה עזה כל כך בתוך הצמצום של הכתיבה.  

לרגע שפת המשנָה מראה לי באופן ברור יותר את יופיים של דפי הספר העכשוויים. 

על צילום של מרי נימו מורן יושבת בסטודיו.

באתר של הגלריה הלאומית בוושינגטון מוצג צילום של מרי נימו מורן לצד מכתב שכתב לה תומס מורן. בצילום נראית דמותה של מרי נימו מורן כשהיא יושבת בכורסא בסטודיו, לבושה בתלבושת ששוליה משתפלים אל הרצפה, וכמעט אפשר לחשוב שמרי נימו מורן מופיעה כמודל כמעט אידיאלי כשעושר הלבוש המשתפל חודר אל תוך עושר הרהיטים והחפצים שבחדר. 

אבל דמותה של מרי נימו מורן בולטת כל כך בתוך החדר וכמעט מבטלת את הצורך בו.  לא  רק בגלל הקרבה שלה אל המצלמה ובגלל התבלטוּת הלבוש, אלא גם בשל הבעת הפנים שלה הנראית כמְשקפת משהו שנוצר זמן רב לפני שישבה מול המצלמה. אף על פי שהצילום אינו מראה את דיוקנה של מרי נימו מורן כאמנית, כשהוא מוצג ליד הדברים שכתב תומס מורן במכתבו אליה, שבהם גם " ...עִבדי קשה כדי לשפר את הרישום שלך, יקירתי... ", נדמה שנועד להראות לנו משהו מן הדיוקן שלה כאמנית.   

לרגע מזכיר לי הצילום הזה רישום של ג'יימס אנסור שבו הדמות המצוירת והחפצים סביבה נראים כשייכים לעולם קצת זר, שאין להבין אותו במלואו. 

אבל נדמה לי שבצילום של מרי נימו מורן  צומחת זרות החפצים בעיקר מהיותם רחוקים בזמן, ואף על פי שתפקיד החפצים בצילום נראֶה כדומה לזה של החפצים ברישום של אנסור, כשהם מקיפים במין שרירותיות, כמעט כבחלום, את הדמות המצולמת, הרי הדמות עצמה לגמרי ריאליסטית, ואינה מושפעת על ידי הרגשת הזרוּת.                           

היא מחזירה אותי אל הידוע לי על מרי נימו מורן ועל תחריטי הנופים שלה.   

 תחריטי הנופים האלה חותרים אל הפרטים, ואינם פונים אל ההִתרגשוּת של גילוי הנופים הגדולים. ההתרגשות שלהם נמצאת בהצטרפות נחרצוּת הקווים אל רטט המעקב אחרי הפרטים, ולפעמים בהצטרפות כהוּת הקווים וצפיפותם אל מה שנראֶה כהיפתחוּת הנוף אל האור. אין זה אור ההתגלוּת של ציורי תומס מורן ושל ציורי הנופים האמריקאים הגדולים של זמנוֹ, אלא אור המעקב אחרי הפרטים.     

                                                           

Photograph of Mary Nimmo Moran in costume in Moran's Newark studio, 1876, courtesy East Hampton Library

                                                 

שני תחריטים של מרי נימו מורן

בצילום של צילום של ציור של תומס מורן

בצילום של צילום של ציוּר של תומס מורן שהוצג בלוח דיגיטלי על בניין גבוה בחודש "אמנות בכל מקום" באמריקה, שראיתי באתר של BLOUIN ARTINFO,   נראה חזיון הנופים הגדולים של אמריקה כמתאחד עם חזיון הערים שלה. והרי הצילום הוא זה היכול להראות גם את רחובות הערים ואת הבניינים הגבוהים כחיזיון שאינו שונה מאד מן החיזיון שבציורי הנופים הגדולים והמוארים של תומס מורן. 

מה שנראֶה כהשפעה המסוימת של ציוריו של טרנר והדרמטיוּת של נופי ההרים והצוקים המצוירים, שצמחו יחדיו בתקופת גילוי הנופים האמריקאים הגדולים, נהיים בצילום הזה גם למביעים את הרצון של אמריקה לראות את רעיונות העבר שלה כמתקיימים גם בתוך רעיונות ההווה שלה. אין בכך געגועים לעבר אלא הרצון להאמין שרעיונות העבר ממשיכים לפעול גם בתוך היווצרוּת ההווה.  

תומס מורן וציירים אמריקאים אחרים בני זמנו ציירו את הארץ שהיתה כמעט "הארץ המובטחת", שהיתה צריכה להישאר תמיד כזאת,  גם בעזרת החזיונות המצוירים שלהם. הציורים עצמם היו מעין הבטחה. כמעט כאילו יכלו ליצור את האופן שבו יראו האמריקאים את עצמם. 

בהסתכלוּת בצילום של הצילום של הציור בלוח הדיגיטלי נדמה ש  Green River Cliffs    של תומס מורן מצליח להאיר באור החזיונות את הבניין העומד  בתוך ההווה. נדמה שהוא מצליח לקיים משהו מן ההבטחה שלו בתוך ההווה.          

כמעט יכולתי לסלוד מרעיון הצגת צילומי יצירות האמנות בכל מקום, אבל  ההופעה החזיונית הזאת שבצילום הפתיעה אותי במידת הרושֶם שלה עלי.        

http://www.blouinartinfo.com/news/story/1049894/video-art-everywhere-brings-major-paintings-to-billboards-in