דפי הספר העכשוויים, שבוטל בהם לגמרי השימוש במַקָּפִים, נראים קצת כמותאמים לאסתטיקה עכשווית של כתיבה מקוצרת, אבל נדמה לי שבעיקר יש בהם מין הצגה של בלעדיוּת המִלים, שאינן זקוקות עוד למה שיבהיר אותן או למה שיכסה עליהן מעט. המלים בצירופים כגון בית ספר, בית חולים, ים המלח, שאין בהם עכשיו מקפים, כמעט חוזרות לעמוד לעצמן. הן נראות כמעט כמדגישות את מְקורן הנפרד. נדמה שהן נהיות עכשיו עצמאיות בתוך הצורה הנִסמכת שלהן, עצמאיות כמו שאר המלים בדפים האלה.
פתאֹם צץ איזה יופי בתוך הדפים. המלים החשֹופות כל כך נהיות יפות באופן חדש, אבל גם מזכירות לי את המלים של השפה הקצרה של המשנָה, המוכרחות לעמוד היטב, בלי כל קישוט או מסתור.
והרי מלים כגון "שֶלּוֹ חִטים ושל חברו מין אחר, מותר לו לסמוך מאותו המין" [מסכת כלאיים] וכגון "בכל יום היה חותֶה של כסף ומעָרֶה בתוך של זהב..."[יומא] מוכרחות לעמוד היטב ולהיות גלויות לגמרי כדי להביע את כל הידוע להן - על השָֹדֶה שלו הזרועה חִטים ועל השדה של חברו הזרועה מין אחר, על הסמיכות של שני השֹדות ועל המחתָה של כסף והמחתָה של זהב.
ועוד משהו. המלים הנפרדות, הלא נסמכות, ב"נברשת של זהב" וב"טבלא של זהב" [יומא] נראות כעוד אפשרות נחוצה מאד לשפה המכריחה את מִלותיה להיות בעלות הבעה עזה כל כך בתוך הצמצום של הכתיבה.
לרגע שפת המשנָה מראה לי באופן ברור יותר את יופיים של דפי הספר העכשוויים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה