חיסרון בַּצֶּלֶם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

חיסרון בַּצֶּלֶם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

אל מול ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ״, אל מול בְּצַלְמוֹ, עומד וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים, כך דיברנו וישראל אמר שיש פה רְאִיָּה של אלֹהים ושל האדם את מה שחסר אצלם, מה שחסר באדם הרי חסר גם באלֹהים, חיסרון בַּצֶּלֶם. 

וראינו כאן אצל דָּוִד טענה כלפי אלֹהים, כי הצֶלֶם שלו לא שָלֵם, ולא יכולנו כמובן לראות את כל דְּמוּת הצֶלֶם באלֹהים אלא את מִסתוֹרֵי המִלים.  

 

ודיברנו קצת על דבר אחר, על מִסתוֹרֵי החיבורים של הרב יהודא ליאון אשכנזי כמראים גם משהו ממִסתורי המִלים של המקרא. והלכתי לקרוא שוב ב״אל תִרגזו בדרך״ שלו. הוא כתב כי הנגלֶה חתום וסתום הוא. וכי מה לו ליוסף להזהיר אֶחָיו בזה, ומה להם לאחיו שכך הוצרכו באזהרה כזו. 

"אך אמש", כתב, "בהיותי דורש ברבים בתוך קהל רב מאנשי יהודה בעיר הבירה למדינת בלגיה על דבר החוק והמשפט לפי דרכי חכמות התורה, ועל הנושא ׳חכמה באדום תאמין, תורה באדום אל תאמין׳, ובעודי מהרהר ביני לבין עצמי בחדרי הפסוק ׳כי חוק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב׳, חנני אלֹקים בפרט אחד מעניין הנ"ל. ופתאם נפתח לי חדר מלא נפלאות. ואף כי אין בי לא חוכמה ולא תבונה הנה באו הדברים...״

 

 

תהלים ח: (ו) וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ:

בראשית א: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: 

 

תהלים פא: ה  כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא; מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ו  עֵדוּת, בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ--    בְּצֵאתוֹ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם;

ישראל ואני דיברנו

 

 

ישראל ואני דיברנו אתמול קצת על מִסתורין בכתיבה של הרב יהודא ליאון אשכנזי. בימֵי כמה קֵיצים ניסינו להבין את החיבור ״אַל תִרגזו בדרך״ שלו, ובמשך הקֵיצים האלה ניסיתי לכתוב קצת על הנִסיוֹנוֹת האלה:

״הרב אשכנזי כתב בחיבורו: פירש רש"י בתלמוד על סוף המאמר ׳שמא תרגיזו וכו'׳ בִלשון תִתעו, שפירושו שמא תהיו תועים בדרך כאדם תועה בשדה, ויש לדייק שלא פירש בלשון תִטעו, בהתאם למהלך הדברים: שמא תטעו בלימודכם. 

הרב אשכנזי, אמר ישראל, אומר שרש"י בחר להתייחס דווקא אל הדרך, ולפי פירושו אמר יוסף לאֶחיו אַל תִתעו בדרך, ולא אמר להם אַל תִטעו בלימוד, שממילא הדרך תגרום להם לטעות בלימוד. כאילו רמז להם יוסף, כתב הרב אשכנזי, שלא יהיו כמורֵי הלכה מתוך גירסת המשנָה, וכל שכן מן המקרא, שאז תרגז לכם הדרך במה שהייתם כמבַלֵּי עולם. 

והרי מבַלֵּי עולם, אמר ישראל, המלמדים רק מן הדבר הפסוק כבר, מנתקים את התורה מן העולם ומן הדרך, ובכך הם מקלקלים את העולם, ומרגיזים אותו...״ [צִמחי הדִמיונות. הוצאת כרמל] 

 

 

 

 

השאלה על אֱנ֥וֹשׁ וּבֶן־אָ֝דָ֗ם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 

השאלה על אֱנוֹשׁ וּבֶן־אָדָם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]  

אחרי שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ עם עדינוּת המעשים, השאלה על אֱנוֹשׁ ועל בֶּן־אָדָם. מה הם אנוש ובן-אדם שאלֹהים זוכר ופוקד. ובעצם, אמר ישראל בשיחה שלנו, הכותב אומר לאלהים אתה תזכור ותפקוד אנוש ובן-אדם שאתה מכיר ויודע מה הם. ודיברנו על מה שבין אֱנוֹשׁ ובן-אדם שתחילתו בספר בראשית, וישראל אמר למה הוקדם כאן אֱנוֹשׁ לבן-אדם, כי על אֱנוֹשׁ בן שֵת נאמר אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה, וזאת קִרבה לאלהים, ודיברנו על הקריאה בשם של אלֹהים שהיא של כל האדם [בני אנוש ובני אדם] ולא של שאר החיים, הוא הרוצה לקרוא לאלֹהים, היכול לקרוא בשם לאלֹהים. ואלֹהים זקוק לאדם כדי שיקרא לו. וכאן בתהִלים הכותב רוצה שאלהים יגיד לו מה הם אנוש שהוא זוכר ובן-אדם שהוא פוקד. ויכולנו לדמות שהעולם הוא השואל כאן. 

והצצנו קצת אל הפסוק ״וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים...״, כי תחסרהו מעט, לא הרבה, אֱנוֹשׁ ובן-אדם הם די דומים לאלֹהים. קצת מן התשובה לשאלה מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן־אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ. 

 

 תהִלים ח, ה: מָֽה־אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי־תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן־אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ:

 

 בראשית: כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר--תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן.  כו וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.  {ס}

                                                      

*

אנחנו מדמים לנו את החושך

 

שיחה עם ישראל  

אנחנו מְדַמִּים לנו את החֹשֶךְ ואת האור לפני וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ, והם מעורבבים, שני דברים עצומים מעורבבים, והדִמְיוֹן שלנו לא יכול להגיע עד מלוא העִרבוּב, ואנחנו מדמים לנו אותם אחרי ההבדלה ביניהם, לא פוגמים זה בזה, לא מבטלים זה את זה, והדִמְיוֹן שלנו לא מגיע אל הרְאִיָּה השלמה של הֱיוֹתָם זה ליד זה, ואנחנו מדמים לנו את היום בוַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה כי הוא לא יום מסוים והוא גדול מהשֹגתנוּ, ואנחנו מדמים לנו את היום בוַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד כאילו הוא יום כבר ידוע לנו אבל הוא לא יום בתוך ימים, אלא הוא לעצמו, אחד, ונדמה לנו שהוא בזמן גדול בלי סוף, ואנחנו מדמים לנו גם את הלילה, שאינו מוזכר ליד ויהי ערב ויהי בֹּקֶר יום אחד, נבדל מהם לגמרי, מראֶה לנו שוב את החושך הראשון, הגדול, שַֹלְמַת חושך גדולה לא נפגמת על ידי האור, על ידי היום, לא נעלמת בגלל היום. ואנחנו רוצים לחשוב שהדִמְיוֹן שלנו הוא מין הבנה.  

 

[בראשית א: ...וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  הוַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.  {פ} ]

 

 

העדינוּת [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

   

העדינוּת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

בהתחלה על העדינוּת של מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ, עדינוּת בַבריאה, ואין אצבעות של אלֹהים בבריאה בספר בראשית, והן עדינוּת השירה, וזיכרון אצבעותיה הוְרֻדּוֹת של אֵאוֹס אלת השחר [במיתולוגיה היוונית] מרחף בשיחה הזאת, כמו עוד עדינוּת, ואחרי כן בגלל יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה זיכרון המדרש שבו לכי ומעטי את עצמך שאמר אלהים לירח, כי כאן, בתהִלים, ירח וכוכבים כמעשה אינטימי של אלֹהים הרואה עצמו אשם ביצירת השמש כשליטה גדולה והמעטת הירח, כאן הירח והכוכבים בעלי מעמד חשוב. 

וכשאנחנו מדברים על וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה ועל וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד, בֹּקֶר וערב ויום בלי הזכרַת הלילה, אנחנו יכולים לדמות לנו את החושך כשַֹלְמָה גדולה ועצומה שהימים מונחים עליה, מונחים על החושך, יצורֵי-האור הראשון מובדלים בעדינוּת מן החושך הראשון, ומובדלים זה מזה. 

 

  

 תהלים ח: כִּֽי־אֶרְאֶ֣ה שָׁ֭מֶיךָ מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה

 

בראשית א:  וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  הוַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.  {פ}

 

 וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים:  אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.  יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ.  יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.  {פ}

כ 

 

"רבי שמעון בן פזי רמי (הִקשה): כתיב "ויעש אלקים את שני המאֹרֹת הגדֹלים", וכתיב: "את המאור הגדֹל... ואת המאור הקטֹן"! (רש"י: בתחילה משמע ששניהם גדולים, ואח"כ כתוב "המאור הקטן"^[1]). אמרה ירח לפני הקב"ה: רִבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?! אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבש"ע! הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי?! אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה (- כְּפיצוי, תֵּראי גם ביום). אמרה ליה (- לו): מאי רבותיה?! 

 

 

 

השֵמוֹת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

השֵמוֹת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

אנחנו מדברים על השֵמוֹת, וישראל אומר על ״יְהֹוָה אֲדֹנֵ֗ינוּ״ היה צריך להיות אלֹהים ולא יְהֹוָה, כי אלֹהים מבטא את העולם, את הבריאה, ויהֹוָה לא מבטא את הבריאה, ומה תפקידו של יְהֹוָה בתוך המציאוּת, והוא של בני האדם, ויש  סתירה ב״יְהֹוָה אֲדֹנֵ֗ינוּ״, יְהֹוָה נהיֶה כאן שייך לכל הארץ. והרי אלֹהים הוא האדון, הוא השולט בעולם, ויְהֹוָה הוא לא אדון. ואחר כך ״מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ״, וזה בגלל השם יְהֹוָה, וכשהכתוב אומר בכל הארץ הוא אומר שיְהֹוָה הוא הבורא, האדון, האלֹהים. הוא משווה את השמות, יְהֹוָה ואלֹהים. ושוב אנחנו רואים ידיעה מוחלטת אצל דוד. זאת הידיעה המוחלטת של שירה. 

ועכשיו אנחנו לא רוצים לראות ב״מָֽה־אַדִּ֣יר״ הבעַת התפעלוּת אלא צורת שאלה, ואנחנו רואים עוצמה בַ‎שאלה, וישראל אומר על איזה מהשמות של אלֹהים הוא מדבר, כלומר מהו השם שמאדיר אותך בכל הארץ, ועניין השֵמוֹת של אלהים מוביל אותנו אל ענין האֵלים היוָנים שיש לכל אחד מהם צורה יִחודית ושם קשור לתפקוּד שלו, ואילו אצלנו, וכאן בתהִלים, אל אחד, והפעולות שלו הן וריאציות, אומר ישראל, וכאן הכותב לא יודע איזו מהוַריאציות מְתַפקדת בתוך המציאוּת, הוא אומר שבעצם הוא לא יודע איזה מהשֵמות של אלֹהים מְתַפקד בעולם, איזה הוא האדיר, המאדיר את הארץ. ואנחנו מדברים גם על השם ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״, שאומר על כל הזמנים אבל לא אומר מה הוא עושה בהם, ויש בו מסתורין גדול, וישראל אומר הוא השם הכי קדוש, גם בעיני חכמים, אולי מפני שיש בו ההכללה הגדולה ביותר.

ובסוף הפרק שוב יְהֹוָ֥ה אֲדֹנֵ֑ינוּ מָֽה־אַדִּ֥יר שִׁ֝מְךָ֗ בְּכָל־הָאָֽרֶץ, עדיין השאלה, ואנחנו מדברים קצת גם על כפירה כאן, כפירה ביכולֶת אלֹהים, שזקוק לשם שמַאֲדִיר.  

 

 

תהלים ח: (א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־הַגִּתִּ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) יְקֹוָ֤ק אֲדֹנֵ֗ינוּ מָֽה־אַדִּ֣יר שִׁ֭מְךָ בְּכָל־הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר תְּנָ֥ה ה֝וֹדְךָ֗ עַל־ הַשָּׁמָֽיִם: 

 

וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. ״

 

 

שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַיקֹוָ֑ק עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

ובמדרש ״אלו נקראו כושים. ישראל נקראו כושים שנאמר הלא כבני כושים אתם לי...״. וישראל אמר צריך ללכת אל כּוּש הראשון, בן חָם בן נֹחַ, והמדרש מראֶה את המפגש בין בני חם ובני ישראל [בני עֵבֶר בני שֵם], ומראֶה את הזיכרון האלוהי דרך בניו של נֹחַ. כי עד המבול אדם בצלמו, ואחרי המבול תולדות בני נֹח, ולא כתולדות אדם הראשון. ובתולדות יפת הקשר לשֵם ולעִברים גם ב״וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״, ובתולדות חָם המאבק של נמרוד בעִברים ובכל זאת משהו מחָם בתוך תולדות בני ישראל בני עֵבֶר ושֵם, כושים בתוך תולדות בני ישראל. התערבבוּת הכושים בבני ישראל. וכאשר כבני כושים אתם לי, ואשתו של משה היא כושית ומלך הוא כושי, יכולה להיות גם אחדות תרבותית, אמר ישראל. 

[וישראל אמר עוד על הויכוח האידאולוגי עם יפת, ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת״, כי ניתנו לו המדע והאסתטיקה, וזה אצל היוָנים, ולישראל ניתן המוסר. ואילו עם הכושים כבר כמעט צלם אחד].

וראינו את שלוות המדרש הזה.  

 

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב

אלו נקראו כושים. ישראל נקראו כושים שנאמר הלא כבני כושים אתם לי (עמוס ט' ז'). צפורה נקראת כושית שנאמר על אודות האשה הכושית (במדבר י"ב א'). שאול נקרא כושי שנאמר על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז' א'). עבד מלך נקרא כושי שנאמר וישמע עבד מלך הכושי (ירמיה ל"ח ז') ואין אתה יודע אם העבד נקרא כושי ואם המלך נקרא כושי. [אמור מעתה עבד נקרא כושי ולא המלך נקרא כושי]. וכה"א אל לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים (שם ל"ה ד') ואין אתה יודע אם חנן נקרא איש האלהים ואם גדליהו נקרא איש האלהים. אמור מעתה חנן נקרא איש האלהים. ולמה נקרא שמו יגדליהו אלא שגדלו המקרא:

בראשית י: וּבְנֵי, חָם--כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן. 

בראשית ט: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

   

 

 

 

 

מעידים סִפְרֵי האמנוּת

 

מעידים סִפְרֵי האמנוּת על עבר וכמעט על עתיד, וכל הימים אני רואה אותם, ואני לא זוכרת כל מה שיש בהם, כל העֵדוּת הזאת. ואני מסתכלת בעדוּת הישנה ב״קוֹרוֹת האמנוּת״ של גומבריך שהִכרתי בימי נעורַי, ובפתח דבר כתב גומבריך ״ספר זה נועד לכל מי שחשים צורך להתמצא התמצאות ראשונית בשדה זר ומרהיב״, ולא הרגשתי כל זָרוּת באמנות אבל קראתי בו, בספר ה״התמצאות ראשונית בשדה זר ומרהיב״ מ״התחלות מוזרות״ ועד אמנות המאה העשרים, קראתי בו ליד החלון שממנו ראיתי את הצפצפה המכסיפה ואת הלילך ליד גינת הקקטוסים  הקטנה שעשתה לי אִמי, וראיתי את השדה המרהיב. 

ב״13 שיחות על אמנות המאה העשרים״ אמר תומרקין: ״דומה שאין דבר שקמו לו אויבים כה רבים [ואפילו לא ליהודים] כמו לאמנות המודרנית על שהעזה להשתחרר״,     ואני דואגת בגלל מיעוט האויבים של האמנוּת עכשיו, ואני דואגת בגלל קורות האמנוּת בעתיד, האם הן יתארו אמנוּת בלי אויבים, רצויָה לדעות החברתיוֹת, לרוחות הנושבות? 

 

 

 

                                                    

עניין המשפט

 

 

עניין המִשְפָּט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כי הוא ב״ק֮וּמָ֤ה יְהֹוָ֨ה בְּאַפֶּ֗ךָ הִ֭נָּשֵׂא בְּעַבְר֣וֹת צוֹרְרָ֑י וְע֥וּרָה אֵ֝לַ֗י מִשְׁפָּ֥ט צִוִּֽיתָ: (ח) וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה: (ט) יְהֹוָ֨ה יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים שָׁפְטֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י עָלָֽי״. כי אלֹהים עצמו ציווה את המשפט, ולמה ״וְע֥וּרָה״ אל המשפט שאלהים עצמו ציווה, וישראל אמר על ״בְּאַפֶּךָ״ ועל ״עַבְרוֹת״ שיובילו כאן אל המשפט, על הצורך בכעס שהוא הרואה איזשהו פגם בחסד ומוביל אל הדין שיגביל את החסד. והמשפט בא לעשות סדר במציאוּת המורכבת. ולמה צריך להזכיר לאלֹהים את המשפט? 

ואף על פי שיש יופי רב ב״וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה״ דיברנו בעיקר על יָדִין עַמִּים, הממשיך את וַעֲדַת לאומים המעלָה את אלֹהים למרום שממנו הוא רואה את כל העולם וחוזר להיות בורא שמים וארץ, לא רק אלֹהים של בני ישראל, וממבט זה רוצה דָּוִד להישפט, כי זה משפט במבט על כל העמים. אבל יש פה גם ספק באופן המשפט של אלֹהים, אמר ישראל, כי אם דָּוִד צודק ותמים [כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י] לא צריך לשפוט אותו, אבל יש כאן רצון שכל העַמים יידעו את זה, והוא בגד בפלישתים [בספר שמואל], כמלך אכזר ולא ישר, והם אחד העַמים שצריכים לראות איך אלֹהים יגן עליו. ויש פה גאווה שלו, כיודע איך אלֹהים צריך לשפוט אותו.  

  

הַסְּפָרִים. שַלְוַת זיכרונות

 

הַסְּפָרִים. שַלְוַת זיכרונות האמנוּת בסִפְרֵי האמנוּת, שַלְוַת היצורים העצמאיים השטים בַזמן, מתנוצצים ומואפלים בזריחות ובאֲפֵלוֹת, יודעים ומדַמים, כעֵדִים וכחֶזיונות,

ושְלֵוִים עומדים הספרים, ואף על פי שיכול אסון להחריב אותם יש בהם גם זיכרונות העותקים הרבים שלהם כמין זיכרונות העתיד. 

ועכשיו נדמה לי שגם הִתאספוּת השֵמוֹת הגדולה של היצירות מעניקה להם איזו שַלְוָה, כאילו שְֹפַת-שֵמוֹת שלמה שאין לה מחריב, שאין לה משמיד, ממשית באופן המופשט שלה, עצומה ביכולֶת ההגדרות שלה, ממלאה את סִפְרֵי האמנוּת, מבטיחה הפשטה לא נגמרת. 

ואני חושבת על השמות הכתובים בספר CHINESE PAINTING AND CLLIGRAPHY, ״פריחת שזיף באור ירח״, ״ג׳נטלמן מביט במפל מים״, ״חליל הדיָג נשמע על האגם״, ״מִשְכָּנָם של הנִצחיים בנחלים ובהרים״, ועל הקיוּם המופשט אֶרֶך-הרוח שלהם. 

 

אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

ושאלנו מה ״זאת״ ב״אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את״. ואולי עָוֶל שבהמשך הפסוק. ושאלנו על ״וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָֽם״, בלי גמול, וחשבנו שאולי צוררִי הוא אבשלום בנו, כי את אבשלום הוא אהב, וחשבנו ש״יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י״ הוא כמעט בלי יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִיתִי, ושוב הזכיר ישראל את בריחת דָּוִד אל הפלישתים ואת עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד, ואף על פי שכבר ידע שאלֹהים רצה שיהיה מלך אמר אֶסָּפֶה, ואותה רְאִיָּה כפולה בזה, אלֹהים הוא מחסה לו וגם יפגעו בו אויביו [וזה רצון אלֹהים]. 

וראינו ב״וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּן״ את רְאִיַּת מוֹתוֹ, כמו ב״אֶסָּפֶה״. 

 

[כשניסינו להבין את הכתוב דיברנו קצת על הניסיונות של תומס מאן להבין את הכתוב בתנ״ך, כי היה נדמה לנו שתומס מאן הכיר את העִברית הכתובה. 

״נאמר שם, וירא אדוניי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ורחל עקרה״, כתב תומס מאן,  ״הן לא נמצא בידינו מאמר מפורש ומכריע מפי אֵל-שדי על אודות טעם גזֵרתו, לא ביחס ליעקב ולא ביחס לכל אדם אחר הנוגע בדבר, וודאי שלא יצא מפיו מאמר כזה...העיקר הוא כי גזרת אלהים לא היתה מכוונת כלפי רחל...וגם לא יצאה מלפניו למען לאה, אלא היה בה משום תוכחת מוסר להורות את יעקב על דרך האזהרה לומר לו כי מידת השררה הבררנית והמפונקת שבהרגשותיו ומידת היהירות...כי דווקא משום שלא היתה התנשאותו הרגשית של יעקב אלא חיקוי, על כן הביאה עליו את העונש״, כתב, והמשיך על חיקוי דמות אלֹהים. 

הציטוטים מ״יוסף ואחיו״, תומס מאן, עמ׳ 210 תרגם מרדכי אבי-שאול]

 

תהלים ז: ד) יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי: (ה) אִם־גָּ֭מַלְתִּי שֽׁוֹלְמִ֥י רָ֑ע וָאֲחַלְּצָ֖ה צוֹרְרִ֣י רֵיקָֽם: (ו) יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּ֣ן סֶֽלָה:  

 

שמואל: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים

 

 

 

שבת. העתק השמש

 

שבת. העתק-השמש נִרְאֶה כמו סֵפֶר שלם וגמור, ובכל זאת הוא מעורר זיכרונות ילדוּת של צילוּמֵי השמש של תכניוֹת הארכיטקטורה, ומִתערבב פתאם גם זיכרון ״שוֹרֵי השֶמֶש״, הפָּרוֹת של הֵליוס ב״אודיסיאה״, אבל הוא כמובן לא שייך לעניין העתק-השמש, ובכל זאת נדמה שאיזו עדנה שבה אל העתק-השמש. 

 

*

בחדר המיוּן בבית-החולים אגף שוכבים ואגף מְהַלְּכִים, ואפשר לחשוב שהמְהַלְכִים בריאים יותר מן השוכבים ובכל זאת נדמה לי פתאֹם שהם המְהַלְּכִים בשְאוֹל, וכך הם קרובים אל המוות יותר מן השוכבים, וכך הם ברורים יותר מן השוכבים, תמונות עתיקוֹת דְּבֵקוֹת בהם, מיתוסים זורחים בהם. 

ואנחנו, המְהַלְּכִים במסדרונות אל המִרפאות, כבר יוצאים אל אור השמש, אל האנשים ואל הצמחים והאוויר תחת השמש.  

 

*

כשרֵעָיו של אודיסאוס הרגו את הפָּרוֹת של הֵליוס אל השמש הם בחרו במוות [אף על פי שגם הקריבו חלק מהפָּרוֹת כדי להציל עצמם], ולרגע חשבתי על אדם שבחר במוות כשאכל מעץ הדעת, אבל כמה רחוקים הדברים זה מזה, חשבתי, וגם חשבתי שבאכילת הפָּרוֹת של הַליוס היתה גם מין הריגַת יופי, והרי ״צאצאים להן אין, אך הן לעולם לא תגווענה. אֵלות אותן תרעינה, נימפות יפות-תלתלים, פאתוסה ולמפטיאה, אשר נאירה הנהדרת ילדתן להליוס-היפריון״. וכבר לא סרו מחשבותַי מההריגה של יופי, והיה נדמה לי שענייניהָ של האודיסיאה הם גם שמירה על היופי. 

 

*

 

גם המְחַזְּרִים הגאוותנים שוחטים בקר שאינו שלהם, ״הם השוחטים כל העת את עדרי צאנו הרבים ואת בקרו כבד-הצעד ועקום-הקרניים״, אבל עניינם אחר, והם, המחַזרים, כמין להקת-צַיִד, אבל כמו הרֵעִים של אודיסאוס הם הדמויות עטויוֹת הסיפור העתיק, הקיימות לעד בסיפור, וכשאני חוזרת אליהם עכשיו נדמה לי שקרֵבים גם המְהַלְּכִים עם זריחת המיתוסים עליהם. 

[הציטוטים מ״אודיסיאה״, הומרוס, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

הספרים. התרגלתי לקרוא על ההתקפה

 

הסְפָרִים. התרגלתי לקרוא על ההתקפה ועל השיקוּם ב״Rembrandt’s Nightwatch The history of a painting״ [״מִשמר הלילה של רמברנדט, ההִסטוריה של ציוּר״] שנתן לי ידידנו ההולנדי, ואני חושבת עכשיו על מין גאווה שלו כשנתן לי את הספר הזה על הצייר הגדול בעולם ועל הצלַת ציוּר שלו, ואני חושבת עוד על השומר הזקן ב״Rijksmuseum״ שאמר לי הסתכלי היטב על ״An Old Woman Reading״ של רמברנדט, ומאז אני מסתכלת עליה בספרֵי האמנוּת, ומאז אני קוראת בספר על ״מִשמר הלילה״, והידיד הזה הלך לעולמו, ואני ממשיכה להסתכל ברפרודוקציות, ולפעמים אני חושבת שאולי טיציאן יצר מין אפשרויוֹת לציוּר של רמברנדט, ואחרי כן כמעט אין דומה לציוּר של רמברנדט. אולי כמו ידידי ההולנדי אני מרגישה מין גאווה, אולי על יכולֶת האמנוּת, ואני חושבת גם על גאוות השומר במוזיאון, שכנראה רצה שאֶראה את יכולֶת האמנוּת להראות את עומק הבשר והדם, כמעט את פרודוֹת החומֶר, וכנראה רצה גם שאֶראה את הִתעלוּת האמנוּת אל הרחוק מן הבשר והדם. 

[וכל השנים האלה מחשבותַי על האמנוּת והסִפרוּת, שהן מִתעלוֹת כעיקרים גדולים, כמו עיקרי טוב ורע, והדין והחסד, ועיקר היופי שאי אפשר להוכיח את קיומו.]

 

                                                     

יוֹמנסִפְרוּת 53. ״כי אז נשאלת השאלה

 

יוֹמנסִפְרוּת 53. ״כי אז נשאלת השאלה חובתו של מי היא ליתן את דעתו על נִשמתו, המתגלָה כאן אולי כבעלת-ייעוד, אבל על כל פנים גם כצפויה לסכנות״ [״יוסף ואֶחָיו״]. זוהי היצירה הסִפְרוּתִית היודעת גם על מכירת יוסף, ויודעת על עִניין ״יִשְמְעֵאלִים״, ״מִדְיָנִים״ ו״מְדָנִים״, והם כבר בהוויָה שלה, ומחשבותיהם על יוסף ואֶחָיו בהוויָה שלה, ודברֵי הישמעאלי, ״וכוח דמיוני אינו מתנכר לי בשעה שאני מניח ומצייר לעצמי את המקרה על דרך המהתלה, שהוא יהיה האדון ואתם עבדיו״, כאילו ידיעה מן המקרא, אבל זו כבר ידיעת הישמעאלי מן היצירה, וכן, ידיעתה ויופיָה של היצירה הסִפְרוּתִית הזאת תלויים גם במקרא, ובכל זאת הם שלה, והם עצומים. ״אבל דמיון מיתת הכוכב והאפילה וצלילת הבן למעמקים, שארץ תחתיות היתה לו למשכן, כלל בתוכו את דמיון הזריחה וחידוש המאור והתחיה. ובכך הצדיקה את עצמה תקוותו הטבעית של יוסף בחזקת אמונה. אין היא מוסבת על השיבה מן הבור אל החיים הקודמים, ואף על פי כן נוצח הבור באמצעותה...אכן קבלת הכסות המגואלת בדם על ידי יעקב פסחה ועברה אל מעבר לחיי הבן. אולם, לוא אך היה האב מאמין לפי התוחלת הקדמונית, או אז, חשב יוסף בבור הקבר, מתקבל היה ברצון דם גדי העיזים חלף דמו של הבן, כימי קדם.״ 

 

[הציטוטים מ״יוסף ואֶחָיו״, תומס מאן, עמ׳ 46, 388, 406, תרגם מרדכי אבי-שאול]

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 52. בימי עצב אני שבה

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 52. בימי עצב אני שבה אל ״יוסף ואֶחָיו״. הרי לא תכזיב היצירה הזאת. ונדמה שהיא קצת כמדרש אבל היא שונָה מאד מן המדרשים, ותכליתה היא תכלית הסִפְרוּת היפה [האמנוּת], ודינָהּ הוא דין הסִפרוּת, וסיבותיה הן סיבות הסִפרוּת, ואם הן נמשכות והולכות מסיבות המקרא עליהן להיות כבר סיבותיה שלה, ואסור לה להיות מין ״הרחבה״ של הכתוב במקרא, או כמין תוספת. ואִסּוּרֶיהָ הם אִסּוּרֵי הסִפרוּת.

וכשיעקב שולח בה, ביצירת הסִפרוּת הזאת, את יוסף לשאול לשלום אֶחָיו בעמק שְכֶם, ואומר ״האם בשלווה הם רועים בתחום העיר הבצורה אשר בה התרחשו פעם מעשים קשים, שזכורים הם...״ וכשיוסף אומר בה ״הנני״, יש לה כבר לא רק סיבת השליחה התנכ״ית, כמעט העלאה לעולה, אלא גם סיבתה שלה, ידיעת מחשבותיו של גיבורהּ יעקב על המעשים שהתרחשו בשכם, ועל הזיכרון, שהוא כבר גם זיכרון הסִפרוּת עצמה את עצמה. ואסון שליחת יוסף הוא כבר גם אסונה שלה.

ואולי ידיעת מחשבותיו אלו של גיבורהּ, יעקב, נמשכת והולכת מידיעתם של מדרשים, ובכל זאת, היא גם ידיעת היצירה הסִפרותית על מה שהיא עצמה כבר סיפרה וכבר דימתה לה בדמות יעקב ובדמות יוסף, בדִמיוֹנוֹתיה שלה. 

ואני שבה אליה גם בגלל הידיעה העצומה בה, שנדמה שאינה נבדלת מן היופי, ונִהיית גדוּלה סִפְרוּתִית.       

 

  

   

[הציטוט מ״יוסף ואֶחָיו״, תומס מאן, עמ 348, תרגם מרדכי אבי-שאול]

 

 

יִטְרֹף נַפְשִׁי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

יִטְרֹף נַפְשִׁי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

בתחילה עִניין יְהֹוָה אֱלֹהַי, שני שמות של אלֹהים, ואֱלֹהַי הוא אלֹהים שלי, ובְךָ חָסִיתִי, ולמה הוֹשִׁיעֵנִי, כי החסות לא מספיקה, ויהֹוָה הוא שם האל שעניינו הזמן, אמר ישראל, ובפרק א בבראשית אין יְהֹוָה, והוא בפרק ב, ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״, יְהֹוָה הוא הקשור לתולָדוֹת שהן תמצוּת הזמן, וכאן בתהִלים הסתכלוּת על הקורֶה בעולם מראָה לו את היחס האישי של אלֹהים אליו, והוא אומר אֱ֭לֹהַי, במין וַדָּאוּת, ולמה הוַדָּאוּת של דָּוִד שאלֹהים אִתו, וזה מנוגד לכתוב בספר שמואל, ששם הוא בורח אל הפלישתים, ולא הבנו בשיחה שלנו את הוַדאוּת הגדולה, וחשבנו שזה מה שרק שירה יכולה לעשות. 

ואחרי כן ״פֶּן־יִטְרֹ֣ף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי״. גם אי-ודאוּת בתוך השירה. ודיברנו על המטאפורה, טריפת הנפש, אבל גם על הדם הוא הנפש, וכך יש בזה הריגה, ובכל זאת ראינו את המטאפורה מעל. ודיברנו על הברכה של יעקב ליהודה, רָבַץ כְּאַרְיֵה, ודָוִד הוא משבט יהודה, הוא עצמו כמו אריה, והרחקנו לכת אל דָּוִד יִטְרֹף את נפשו שלו. אבל בפסוק לפני כן רֹדְפַי. 

 

[וחזרתי מעט אל זְאֵב יִטְרָף . תומס מאן כתב ב״יוסף ואֶחָיו״ על לידת בנימין ״...מותה של רחל בלדתה את הרוצח הקטן, הרך הנולד, בן-אוני, הוא בן-ימין...״ וחשבתי שתומס מאן התכוון גם אל ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף ״]

 

תהִלים ז: (ב) יְקֹוָ֣ק אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִ֑יתִי הוֹשִׁיעֵ֥נִי מִכָּל־רֹ֝דְפַ֗י וְהַצִּילֵֽנִי: (ג) פֶּן־יִטְרֹ֣ף כְּאַרְיֵ֣ה נַפְשִׁ֑י פֹּ֝רֵ֗ק וְאֵ֣ין מַצִּֽיל: 

 

הַסְּפָרִים. וברפרודוקציוֹת-התחריטים

 

הַסְּפָרִים. וברפרודוקציוֹת-התחריטים בספר על פיסארו יש מין עִמעוּם, ואני לא יודעת אם הוא מראֶה את אופי התחריטים או את מעשי הרפרודוקציות, ובספר כתוב על התחריטים ״לנושאים הלא יומרניים ולפעמים לא מסודרים של פיסארו אין יכולת המשיכה המיידית של הרקדניות של דֶגָה או של העירום של רנואר. הקו שלו לעולם אינו סוחף או חזק כמו של דֶגָה, הפנים אצלו לעתים קרובות מצוירים באופן חלש או חסרי אינדיוידואליוּת. נראֶה שהוא עסוק יותר בחיפוש האפקטים של אווירה, ובזה הוא מצליח. בשליטתו באור וצל ובהשתקפויוֹת הוא ה׳אימפרסיוניסט׳ ביותר מכל עושי ההדפסים האימפרסיוניסטים״, ואני כמעט רואה את מה שיש בתחריטים עצמם, אותו אימפרסיוניזם, אותה הִתמוגגוּת האור והצל זה אל זה. 

ואני מביטה ברישום ״המשפחה של האמן״ שבו דמותו של פיסארו בכסא נוח, חוֹלמת, וסובבים בחלום ז׳ולי כשהיא תופרת, פול אמיל, מצייר ליד כן הציור, קוקוטֶה רושמת, ולוסיין עומד לידם, מסתכל מלמעלה, והרישום נוגע ללִבִּי, והמשפחה הזאת עצמה נוגעת ללִבי, וקמיל פיסארו, שהִתפתחוּת גדולה וצער גדול היו בחייו, נוגע ללִבי. והרישום הזה [ובעצם הרפרודוקציה שלו בספר], כאילו רעיוֹן בתוך רעיוֹן, כאילו רֹשֶם בתוך רֹשֶם, וכן, הוא מרושל מעט, אבל יש בו מה שרישום יכול לכמוהַ אליו, רֹשֶם נשאר של רעיון.   

[בתמונה: ״המשפחה של האמן״, פיסארו, מן הספר ״Pissarro. His Life and Work״ ]

 

 

                                                          

הַסְּפָרִים. כאילו כל יכולֶת ידידוּתָם

 

 

הַסְּפָרִים. כאילו כל יכולֶת ידידוּתָם של ספרים בספר ״Pissarro. His Life and Work״ [פיסארו. חייו ועבודתו], ובמשך שנים אני חוזרת ומסתכלת בו וקוראת בו, ואף על פי שלא מעניינים אותי פירוּשֵי אמנוּת הקושרים אותה בחיי האמָנים, נדמה לי שאיזו רַכּוּת בספר הזה אומרת שדמות פיסארו ודמוּת האמנוּת שלו כמעט דומות זו לזו, ואני חושבת על מין מתינוּת המבט באמנות שלו אף על פי שהיא תחילתו של זרם חדש מהפכני, ועל ההגעה אל ציוּרֵי השדֵרוֹת לעת זִקנתו שלו, כאילו דמותו והאמנות שלו הגיעו אל שיאן. 

ובכל זאת, כשאני קוראת בספר את ״נראֶה שהצער שהוא ניסה לעַדֵּן חידד את התחושות שלו. מראות Place du Theatre Francais  והשדרות הגדולות הם מהציורים הרגישים ביותר שלו״, אני חושבת רק על הציורים האלה עצמם, בלי עניין עידוּן הצַעַר, כי הם הגעָה לשִֹיאוֹ של רעיון. אני רואה את נקודת המבט הקבועה האחת, השקטה, כשהיא מכסה עכשיו באופן שווה את כל מִשטח הציור. היא רעיון גדול עכשיו, ובלי קָצֵה לשדרות המצוירות הציורים הם כמו בלי התחלה וסוף, רעיון בשיאו, כמעט יודע על הגעַת ההפשטה אל האמנוּת אף על פי שהוא שוכן בציור של שדרות.  

[התמונה: Boulevard Montmartre, morning, cloudy weather, 1897 קמיל פיסארו]

                                                    

 

 

שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

ושִגָּיוֹן לא רק כמין מִזמור אלא גם כמַחְשֶבֶת הנפש, מחשבת השירה, חשבנו, ושִגיוֹנוֹת גם קצת כמו הֶגיוֹנוֹת, ולא ידענו מיהו כּוּש בן ימיני אבל הכותב יודע מיהו ויודע על האִשה הכושית של משה ויודע על כּוּש בן חָם. וימיני הוא בן שבט בנימין, ודיברנו על ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״ שאמר יעקב, וישראל אמר גם שאול בֶּן-יְמִינִי היה טורף, מתחילתו, ויעקב ראה את הזאב כבר בילד הקטן שלו, ושבט בנימין הוא שבט של לוחמים, זה האופי שלהם, והאם אפשר לכבוש ארץ בלי אכזריות של זאב, ויעקב חשב שבני ישראל בחוזרָם לארץ ישראל יזדקקו לזאב הזה. 

ודיברנו גם על אכזריוּת אחרת, של שמעון ולוי בשכם, ולוי היה שבט הכּהנים, שהם אכזריים, אמר ישראל, וכשיוסף השאיר במצרַיִם את שמעון היה יעקב מוכן להפקיר אותו כי הוא הָרַג בשכם, והיה מין גִלְגּוּל של אכזריוּת. לפני אכזריוּת שבט בנימין. ולא כזאב. 

וחזרנו לשאול על כּוּש בן ימיני, והיה נדמה לנו שהוא כמין דִמיוֹן בתוך שִגיוֹנוֹת.   

 

תהִלים ז: (א) שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַיקֹוָ֑ק עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי:

 

בראשית מט: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף 

 

בראשית י:  וּבְנֵי, חָם--כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן.  ז וּבְנֵי כוּשׁ--סְבָא וַחֲוִילָה, וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא; וּבְנֵי רַעְמָה, שְׁבָא וּדְדָן.  ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד; 

 

שמואל א ט:  וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי

 

בראשית לד: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, 

 

 וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ,