בזמן עריכת דברים שכתבתי

 

בזמן עריכת דברים שכתבתי על השיחות עם ישראל על עניין צורֶך הצִמצוּם ועל נְדָרִים ועל הגדה של פסח ועל קֹהלת הגעתי אל דברים שדיברנו על עניין הבְּכוֹרוֹת ״...ועל שום שפָּסַח על בתי אבותינו הוא כביכול לא על הסיבה של פֶּסַח כי כל מהוּת פסח היא קורבן פסח ואילו שפָּסַח הוא בעניין הבכוֹרוֹת, אלא רבן גמליאל עושה מהפכה ואומר פֶּסַח קשור לא רק ליציאת מצרַיִם אלא למעמד עַם ישראל, הִדהוּד ליום אחד שאלֹהים עשה להציל את הבכורות של ישראל לפני שהרג את הבכורות של מצרַיִם, ולא ידע להבדיל בין בכורות בני ישראל ובכורות מצרַיִם [ולכן סימנו לו את הבתים]. ודיברנו על הקשר של זה לקין והבל ולהבאת הבכורות כי הבכור צריך להיות הקורבן. ופסח הוא חג הצלַת הבכורות, אומר רבן גמליאל. ואלֹהים צריך להבין שיש שני אלֹהים, גם זה של מצרַיִם, והוא שווה לו, כמו שהבכורות של מצרַיִם שווים לבכורות של ישראל [גם ב"..בְּנִי בְכֹרִייִשְׂרָאֵל...הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"], וכך פֶּסַח הוא גם חג השוויוֹן שלנו עם המצרִים״. 

וכמה נעימים לי הדברים האלה, ומין עִרְעוּר שיש בהם, כשכל מחשבותַי מנסות לסמוך על קיוּם דברים ועל עִרעוּר דברים. 

 

 

 

 

 

כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭קֹוָק חָסִ֣יד ל֑וֹ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

   

כי הִפלה יהוה חסיד לו, הוציא ובודד את החסיד לו, והחסיד לו הוא מי שיהוה נתן לו חֶסֶד, ואין לדעת למה נעשה החסד [אם יודעים הוא לא חסד]. ונתינת חסד היא הפרת איזון, אמר ישראל בשיחה הזאת, הפרת איזון בין דין וחסד. וכאן אלֹהים הוא המֵפר. 

וכשהוא אומר ״יְקֹוָ֥ק יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו״ הוא אומר אני אהיה המופלה, ולא נאמר למה אלֹהים ישמע בקוראו אליו, אבל אם הוא החסיד אלהים ישמע בקוראו אליו. ויש פה ידיעה ברורה של הכותב. ויש בזה עוצמה כי אין בזה נימוק. 

ודיברנו גם על ״רגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ״, שהוא אומר לבני איש, לבני אנוש, והם צריכים כאן לרגוז ולא לחטוא, כי לרוגז יש תפקיד, וכשיוסף אמר לאחָיו אַל תִרגזו בדרך כמעט אמר אַל תרגזו על עצמכם בגלל מה שעשיתם לי, ואילו כאן בתהלים רִגזו, ולא נאמר כאן על מה תרגזו, זה בלי נושא, רק צורֶך מימוש התופעות. 

ואולי באִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה, הוא אומר שעליהם לומר בלבבם על משכבם לרגוז ולא לחטוא, ולמה הוא אומר דֹ֣מּוּ, אולי הוא אומר לא להמשיך יותר מדי ברוגז. כמין דיוק של הרוגז. אבל האם בדֹ֣מּוּ מן הרוגז הוא כמעט אומר תחטאו אחר כך. 

 

תהלים ד: (ד) וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭קֹוָק חָסִ֣יד ל֑וֹ יְקֹוָ֥ק יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו:(ה) רִגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ אִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה.

 

והשיחה שלנו ממרחק, ואני בגינה, וכאילו אין אסון בגינה, וכאילו אין בה ידיעַת תופעוֹת רֹגֶז וחֵטְא שבעולם, אבל הרי היא כמין תְּמוּנָה, תמונה של תופעות שבעולם, ונדמה לי שהיא נזהרת מהיוֹת תמונת כל התופעות. 

 

 

 

                                                

למה צריך ״בלבב ימים״ את נצנוּץ דמותו של מיכאל קולהאס

 

 מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים. 

 

למה צריך ״בלבב יַמִּים״ את נִצנוּץ דְּמוּת מיכאל קולהאס בדְמוּת זושא שהיה קונה סוסים בשביל שָֹרֵי האומות,חשבתי כשחזרתי אליו, והיה נדמה לי שיש בו צורֶך נצנוּץ העולם כולו, נצנוּץ הסירנות המפתות את בני האדם ואת אודיסאוס השווה לאלים, וכמעט נצנוץ ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה״ בקריאת שמות כל הנִלבבים שיֵלכו וישוטו לארץ ישראל, ונצנוץ ״ְולֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים...כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה״ ב״והעבירָנו בשלום ביבשה ונחה אותנו בדרך טובה בלא שום מכשול״, וכמובן נצנוץ יונה, שקם לברוח מלפני אלֹהים ושהתפלל אליו מלבב יַמִּים, בנלבבים הכמהים אל אלֹהים ואל ארץ ישראל, ושאר נצנוצי דברים, וחלקיקי נצנוצים, כגון ״אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ״ שאמר יוסף לאחָיו כששלח אותם לאביהם, הנהיֶה כמין חלקיק אצל הנִלבבים שביקשו ממי נהר סטריפא אַל תִרגזו עלינו בדרך, כאילו חלקיק-מעשֵי-האחים מטריד כאן, וכגון, כמעט חלקיק, כמעט בדמיוני שלי, הולך מ״הילני אִמּוֹ עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה״ שבמסכת יומא אל חנניה ב״בלבב ימים״ שרגליו לא הרגישו בקדושת יום הכיפורים והוא עשה קערות על פי המנורות בבית המדרש, ולא כלי המאור בלבד, שף ומירק ונתן לו זיו פנים. אף הוא תיקן את הספרים וקשרם בטבלאות חדשות. 

ואין ״בלבב ימים״ כ״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס שנצנוצֵי העולם וסגנונות רבים כל כך בו ובאורכו, אלא כמעט מין חוק צִמצוּם העִברית בו, וכל דבריו ותיאוריו ואגדותיו ומשָלים למלך אף על פי שהם רַבִּים טוב להם חוק העברית. 

וטובה העברית עם נצנוציה גם לחזיוֹן-מציאוּת-חנניה השָט על מטפחת על הים.     

 

 

״והעבירָנו בשלום ביבשה ונחה אותנו בדרך טובה בלא שום מכשול״ [בלבב ימים, עגנון, עמ׳ תקלד]

 

,שמות יג: וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. 

 

 

בראשית מו. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו:  בְּכֹר יַעֲקֹב, רְאוּבֵן.  , רְאוּבֵן--חֲנוֹךְ וּפַלּוּא, וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי.  י וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד--וְיָכִין וְצֹחַר; וְשָׁאוּל, בֶּן-הַכְּנַעֲנִית.  יא וּבְנֵי, לֵוִי--גֵּרְשׁוֹן, קְהָת וּמְרָרִי.  יב וּבְנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה--וָפֶרֶץ וָזָרַח...

 

 

                                                           

בְּנֵי אִישׁ עַד־מה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

מיהם בְּנֵי אִיש, ואיש הוא בן אֱנוֹשׁ, וכשנקרא שֵם אֱנוֹשׁ הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה, וישראל אמר בגלל ״אז הוּחַל״ אמר רש״י שזו תחילת עבודה זרה, כי התחילו ולא גמרו, כי לשם יְהוָה אין נטיות כמו לאל ולאלֹהים ורש״י אמר שלא השלימו את השם יְהוָה. וזאת עבודה זרה, כי לא השלימו אלא הפרידו תופעה אחת מן הכלל. 

וישראל אמר עוד בשיחה שלנו זאת עבודה זרה אבל גם עוצמה של תחושת קִרבה לאל. וכאן בני איש, והאיש הראשון הוא בן אנוש, ומי הם עכשיו, הם המחפשים את האל ותוך כדי כך מביישים את דוד. ביחס שלהם לאל הם יכולים לבייש אותו. 

והם אוהבי רִיק ומבקשי כזב, פועלים למען ריק וכזב, וריק הוא גם הסיבה לבריאה, הוא חשוב מאד כי בלי חלל אין בריאה, ואף על פי שהוא מתכוון כאן למובן השלילי של ריק, יש בבקשת הריק דבר חזק ועצום, כמו לבקש את אלֹהים על דרך השלילה, אמר עוד ישראל, והכזב, דרכו אפשר לזהות את המציאוּת. זה דבר נראֶה, ומתברר כאשליָה, ואז אפשר לדעת מהי המציאוּת. שהיא כשלילת הכזב. כך, לבני איש יש כוח עצום כדי לבייש אותו. הם מראים לו את המציאוּת.  

 

תהלים ד: בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה: 

 

 

                                         

                                                       

מתוך הרהוריו של גורישקין

  

מתוך הרהוריו של גורישקין על מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב ועל ברנר שכותב על חלכאים ונדכאים נזכרתי כמובן בחפץ שחלה במחלת-הרוח ונלקח מן העבודה בשדה לבית החולים בירושלים, ודימיתי לי קִשְרֵי דברים בינו ובין יצחק קומר שבא לעבוד את האדמה בארץ ישראל וסופו שחלה בירושלים בגלל כלב משוגע, שאף על פי שהיה צריך לכתוב עליו כלב שוטה כתב כלב משוגע. 

נאהבים ונעימים קשרֵי הדברים, המגדילים את הסִפְרוּת, ונעימה הסִפרוּת הקוראת שֵמוֹת שנימים של משמעויוֹת בהם, כגון יצחק קומר ויחזקאל חפץ, שיצחק קומר בא לארץ ישראל, ולא עזב אותה, כמו שיצחק בנו של אברהם בספר ״בראשית״ לא עזב, ויחזקאל חפץ יש לו רצונות הנפש ודמיונותיה בארץ ישראל ובארצות אחרות. וטובה הסִפרוּת הזאת שנימים דַקּוֹת מסִפרויוֹת ישָנות נמשכות בה, ואינן מקלקלות את זְמָנָהּ.

וגם דימיתי לי נימים נמשכות מטענַת אי-גופניוּת-אלֹהים אל מה שטענו חוקרֵי עניין הכלב בלק, שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן, ומיד הלכתי קצת אל ״מורה נבוכים״, לראות אם תעתע בי מאד דִמיוני, ועוד דברים היו בדמיוני, וגם דברים שלא בדמיוני כמו פסוקים שכתב יצחק קומר לסבהּ של שפרה כשעמד לשאתה לאשה, ״מה׳ יצא הדבר״ ו״כי מה׳ היא״, והשווה כך עצמו ליצחק שעֶבֶד אברהם הלך לבקש לו אִשה בארצו של לבן ולשמשון שירד תמנתה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וביקש מאביו ומאִמו קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה, וכן, השוואה שהשווה הכלב בלק בין מוֹת החַיּוֹת והמוות שנאמר עליו לאדם בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, ״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״, הדברים האלה הנמשכים עד לכאן ואינם נותנים מנוח. 

וכמובן גדולים דִמיוֹנוֹת הסִפרוּת וזִכרונותיה מדִמיוֹנוֹתַי וזִכרונותַי ובכל זאת, בגלל מנחם שבא ממוצא לירושלים לקנות לו קלשון חדש ומסכת חדשה והלך לבקר את החולה יצחק קומר, הטריד אותי זיכרון מנחם שהִסיע את חפץ לירושלים. 

 

״גורישקין ישב והרהר..מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב. ברנר כותב על חלכאים ונדכאים ושאר כל הסופרים כותבים כדרכם על קבצנים ועל מתמידים...״ [״תמול שלשום״, עגנון, עמ׳ 402]  

״כשהגיעו עתוני ירושלים לחוצה לארץ הבינו הגליות שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן. העתונים שדרכם לחלוק על החלוקה ואמרכליה עשו את מעשה הכלב ראש למאמרים ולפליטונים על החלוקה וקלקוליה...״ [תמול שלשום, עמ׳ 461]

 

״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״ [תמול שלשום]

 

[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים] 

 

 

 

                                                             

                                                 

קצת דיברנו על להתגרות ברשעים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

קצת דיברנו על ״מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר עזבֵי תורה יהללו רשע ושמרֵי תורה יתגרו בם״ שבתלמוד, לפני שחזרנו אל תהִלים, כי דווקא שומרי תורה יתגרו בהם, דווקא לימוד תורה לא יביא אהבה אלא התגרות ברשעים, וההתגרות היא לגרום להם להילחם בך, אמר ישראל, וזה לא אומר שתנצח. 

ואחרי כן על ״לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד״, ולא ידענו לגמרי מהו המנצח, וישראל אמר כי לא רק למען דברֵי דוד כאן אלא גם למען דבר נרחב מדברֵי דוד, וחשבנו שגם השירה עצמה מגדילה את הדברים, ולא ידענו למה אלֹהים הרחיב לו בצָר, הרי הצָר הוא רצון אלֹהים, ולא ידענו למה הוא צריך שאלֹהים ישמע תפילתו אחרי שאלֹהים כבר הרחיב בצָר, ולא ידענו מהי התפילה, אבל ראינו שיש פה ציווי לאלֹהים, ״שְׁמַע״ [והזכרנו את חוצפת התפילה המבקשת מאלֹהים שישנה את רצונו]. 

 

 

ומשהו אחר, היום. אחרי דברֵי אלי שרעבי באו״ם חשבתי שוב על גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים שאמר יוסף, ועל הגניבה והחטיפה, וכאילו הבדל ביניהן בדברים שעשו החוטפים ולא עשו הגונבים, כאילו לא חמורה היתה הגניבה של יוסף מהחטיפה, וכאילו גם הוקלה על ידי דברי יוסף לאחָיו ״לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים״, ואין הקלַת החטיפה.

 

[תהלים פרק ד

(א)         לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) בְּקָרְאִ֡י עֲנֵנִי׀ אֱלֹ֮הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חָ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי]

 

 

 

 

 

 

תַּרְבּוּת רעה בתוך ביתו של אדם, וגוג ומגוג, ומשל יפה לנִמשל [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

 

תַּרְבּוּת רעה בתוך ביתו של אדם, וגוג ומגוג, ומשל יפה לנִמשל [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אחרי כן קראנו בתלמוד ״קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג... מה רבו צרי רבים קמים עלי, ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב: למה רגשו גוים...״ ו״מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה? לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח...״, שתי השוואוֹת, ושאלנו אם יפות ההשוואות. ישראל אמר לפי חז״ל יש מלחמה נוראה לפני קץ הימים, גוג ומגוג, והם משווים כאן את למה רגשו גויים ומה רַבּוּ צָרַי, ורבו צרי נורא מרגשו גויים, והסבל של דוד נורא מזה שיגרמו כל האומות. הם בעצם אומרים היחס לבְנוֹ גדול משאלת תיקון העולם. והוא מסוגל לעשות דבר בעולם שמלחמת גוג ומגוג לא יכולה לעשות [העולם יעצור בגלל הבעיה של דוד שהיא גדולה מעוצמת גוג ומגוג]. וזה נאמר על דוד המלך, לא על אדם רגיל. 

ודיברנו על יפה המשל לנמשל כאן, ״מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה? לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עָצֵב, לאחר שפרעו שמח, אף כן דוד, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא הנני מקים עליך רעה מביתך, היה עצב, אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי. כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר מזמור״, וישראל אמר שטר החוב הוא ממה שעשה דוד לבת שבע, שטר חוב על דוד, ולכאורה דוד היה צריך להיות עצוב כשראה שאבשלום הוא [הוא הפריעה של שטר החוב], אבל אם עֶבֶד או ממזר הוא, שלא חס עליו, הרי הוא יעלים את זרעו של דוד, ואילו אם אבשלום יהרוג את דוד עדיין זרעו של דוד יִשָּאֵר. ולכן השמחה. ויש בזה אבסורד עצום, כי בְּנוֹ נלחם בו [וישראל הזכיר את שאול שרדף אחרי דוד וקרא לו בני, ולכן ראה אותו כבוגד בו. ודוד יכול לסבול את בגידת הבן].

ובגלל האבסורד העצום הצחיק אותי המשל, כאילו אינו יפה לגמרי לנִמשל, והשוואת ״רַבּוּ צָרַי״ ו״רגשו גוים״ עדיין התמיהה אותי. 

 

[ (א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ:(ב) יְ֭קֹוָק מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:(ג) 

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג, שנאמר: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, וכתיב בתריה: ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי; ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב: למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק, ואילו מה רבו צרי לא כתיב. מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום: משל למה הדבר דומה? - לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח - אף כן דוד, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא הנני מקים עליך רעה מביתך - היה עצב, אמר: שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי. כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר מזמור.]

הרבה טרחה יש לי

 

  

 

טִרְחָה רבה יש לי בקריאת ״תמול שלשום״ בגלל שִכְחַת דברים רבים אצלי, טִרְחַת ההִתרוצצוּת ממנו אל ״והיה העקוב למישור״ לראות מה הִרהר בו מנשה חיים בשעתו שכמותו הִרהר יצחק קומר בלִבו ואל ספר בראשית להשוות אליו את הדעה הגרועה במעשה הבריאה שהגיע אליה הכלב בלק, ועוד טרחות שִכחוֹת ואי-ידיעוֹת ושאלות, כמו השאלה למה נקרא אחד מאבות אבותיו של בלק בשם תובל, ומיותרוֹת כמה מן הטרחות כמו הטִרחה בעניין הדמויות המופיעות פה כאילו הישר מן המציאוּת אפילו כאשר ביאליק ועוד משורר מופיעים פה כאילו הישר מן המציאוּת, ואילו הבנת דעתו של הכלב בלק במעשה הבריאה שווה את הטרחה בעינַי. 

בוודאי הטרידה את בלק השערוריָה בבריאת הרקיע ב״בראשית״, ״יְהִי רָקִיעַ״ ו״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ״ ההם, וכאילו מין שערוריָה גם בדעה של בלק במעשה הרקיע, שהוא מעשה בעוֹר חיה מתה, ״...זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, נמתח העור ונעשה רקיע, עלה למעלה ונמתח על הארץ, שדרכו של רקיע שהוא למעלה...אמר העַיִט אלך ואראה, פרש את כנפיו והתחיל מטפח באגפיו. נעשה רוח וסיער את העולם...היה הכלב צועק מן האדמה והעיט צורח באוויר. התחיל הרקיע מתירא והיה בוכה. נתמלאה כל הארץ מדמעותיו מים...״. וִתֵּר בלק על יְהִי רָקִיעַ ועל וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ, ובכל זאת כמין תְּשוּבַת ״בראשית״ בדעה הגרועה שלו. 

ואולי עוד תשוּבַת ״בראשית״ בדעה שלו ואצטרך להבין עוד. 

 

 

״וכמנשה חיים בשעתו הרהר בלִבו כמה קל היה הדבר שלא יעשה. אבל את הנעשה אין להשיב״ [תמול שלשום. עגנון. עמ׳ 270]

״עזבתי את ביתי נטשתי את אשתי ולא השמעתי ממני דבר וחצי דבר, אך את הנעשה אין להשיב״ [והיה העקוב למישור. עגנון. עמ׳ קיט קכ] 

״ומנשה חיים חשב כמה קל היה שלא יהא אותו מעשה נעשה״ [והיה העקוב למישור. עגנון. עמ׳ קכז]

 

[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים] 

[הציטוט מ״תמול שלשום״. בצילום: מ״תמול שלשום״] 

                                                   

 מ״תמול שלשום״. עגנון.

 

 

* 

דומים צורֶך התנ״ך וצורך הסִפרוּת

 

כמין גְּזֵרַת קִשְרֵי דברים, כגְזֵרַת ידיעת המִלים אלו את אלו, זיכרון המִלים תמיד אלו את אלו אצל סוֹפוֹ של יצחק קומר, שכל מחשבותיו היו לעבוד את הארץ ולהקים אותה מחורבנה ולא זכה לעבודה בשדות ובגנים וסופו כאותו זקן שהיה עִמו בספינה שהולך להוסיף קבר בארץ ישראל, וכאותם שבאו להרבות עפרה של ארץ ישראל, כמעט כמעידַת הסִפרוּת אל סוף ידוע מדי, אבל טִבעהּ של הספרות כאן, השפעת מִלותיהָ שלה חזקה כל כך, כגזֵרה, ואסור להן למִלים להיות נאבדות. אסור למִלים ״כאלה שבאו להרבות עפרה של ארץ ישראל״ להיות נאבדות. 

וכגְזֵרַת קִשְרֵי דברים, כגזרת ידיעת המִלים אלו את אלו בהופעַת רבקה ממשפחת אברהם אחרי דברֵי עבד אברהם ״וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק״, [״וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן-מִלְכָּה, אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם; וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ...״], כי הופעת רבקה היא בהגיון קשרֵי הדברים והמִלים בספר בראשית. בצורֶך תשוּבַת דברים וקִשְרֵי מִלים. לא כדבר מפתיע ולא כגורל. 

 

 

עכשיו, כשחזרתי לקרוא את ״תמול שלשום״, חשבתי גם על אכזריוּת הסִפרוּת, שאין בה רחמים על מִלּוֹתֶיהָ ואינה סובלת כל סטיָה זעירה שלהן אל מין התפנקוּת או אל איזו חמדנוּת ואל הִתפתוּת אל מתנוֹת-יופי, וכאילו אין בה רחמים גם על יצחק קומר כשהיא קושרת מִלותיה זו אל זו עד סוֹפָן, עד שידחפו אותו קִשְרֵי המִלים אל סוֹפוֹ. 

אלה המִלים המחבבות אותו עלַי וגם המכריחות את כישלונו ואת סופו, הנידונות על ידה באותו הדין. 

[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים]  

 

                                                 

 

 

 

* 

והעם צר עליו כאויב [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

והעם צָר עליו כאויב [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

והוא אומר רַבִּים֘ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים, הוא אומר שהעם אומר שאלֹהים לא יושיע אותו, והוא אומר וְאַתָּ֣ה יְ֭קֹוָק מָגֵ֣ן בַּעֲדִ֑י כְּ֝בוֹדִ֗י וּמֵרִ֥ים רֹאשִֽׁי, כי מלך ראשו מורם, לראות רחוק יותר מן העם, והוא אומר ק֭וֹלִי אֶל־יְקֹוָ֣ק אֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲנֵ֨נִי מֵהַ֖ר קָדְשׁ֣וֹ סֶֽלָה, ומגדיר את האל בקריאה אליו ואומר שאלֹהים ענה לו מהַר סיני, אלֹהים ענה גם ממרחק הזמן, ולמה דוד קושר את זה למעמד הר סיני, כי דוד כאן כנציג העם, מלך, יודע יותר ממה שיודע העם הצָר עליו. 

והוא אומר אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה הֱקִיצ֑וֹתִי כִּ֖י יְקֹוָ֣ק יִסְמְכֵֽנִי כמין דמיוֹן למִלּוֹת שיר השירים, אבל הוא ברח ואיפה שכב וישן, אין כאן מקום שאליו ברח, וישראל אמר בשיחה שלנו הוא שכב קרוב למוות, למותו, והשינה שלו כבר דומה למוות, וכמין דמיוֹן לֹֽא־אִ֭ירָא מֵרִבְב֥וֹת עָ֑ם ל״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי״, וכאן אלֹהים עִמָּדוֹ, רק אלֹהים, שכבר ענה לו מהַר קָדְשׁוֹ, וכל זה כאשליָה, אבל זאת שירה, שהיא אמת, והוא אומר בה לא אירא מרִבבוֹת עם, הוא אומר שזה אפשרי עם אלֹהים. יש לו מין ודאוּת, כיודע את הדבר הנכון. 

 

 

[מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ:(ב) יְ֭קֹוָק מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:(ג) רַבִּים֘ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה:(ד) וְאַתָּ֣ה יְ֭קֹוָק מָגֵ֣ן בַּעֲדִ֑י כְּ֝בוֹדִ֗י וּמֵרִ֥ים רֹאשִֽׁי: (ה) ק֭וֹלִי אֶל־יְקֹוָ֣ק אֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲנֵ֨נִי מֵהַ֖ר קָדְשׁ֣וֹ סֶֽלָה: (ו) אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה הֱקִיצ֑וֹתִי כִּ֖י יְקֹוָ֣ק יִסְמְכֵֽנִי: (ז) לֹֽא־אִ֭ירָא מֵרִבְב֥וֹת עָ֑ם אֲשֶׁ֥ר סָ֝בִ֗יב שָׁ֣תוּ עָלָֽי: (ח) ]

 

אנשי האֹפֶל מסתירים את פניהם

שבת, 15 בפברואר. שיבת חטופים. 

אנשי האֹפֶל מסתירים את פניהם בהופעותיהם בטִקְסֵי עזה. אולי המְעֻנִּים מכירים כמה מפניהם ומפנֵי עוזריהם. לעשותם נִרדפים. 

 

כשרחובות עזה נמלאים בתועבוֹתֵיהֶם עזה לא מקיאה אותם מתוכה. 

 

יום חמישי. 

יום מַר, והנאוֹת עוֹשֵֹי הטקס. 

כשאנחנו מדברות על התמונה התלויה אצלם בטקס הגופות ר׳ מזכירה לי שקיטש מראֶה שֶקֶר.

 

[איזו מחשבה צצה פתאֹם על אמירת אשת החטוף הנִרצח על בגידת הפלסטינים בו. כי אם לא אמרו שיעזרו לו הרי לא בגדו בו. כי אולי היו בלִבָּם מחשבות הֶרֶג ישָנות והיו נאמנים למחשבות האלו.] 

 

יום ששי. 

הם מגַחכים כשהם מַראים לנו מה בּוֹרֵא האֹפֶל.

 

ביום אחר, זיכרון. 

ביציאה מבית החולים דימיתי לי מרפסות פתוחות המקיפות את קומות בית החולים, והתפלאתי על אי-ראיית הצורך במרפסות אצל הארכיטקט, ודימיתי לי שהמרפסות היו כמתקנות את העולם. 

  

בכל זאת, אני הולכת להסתכל שוב ב״ארץ קטן מקיא אַרְסוֹ״ של אביבה אורי.  

 

[בתמונה: ״ארץ קטן מקיא ארסו״. אביבה אורי]

                                                

 אביבה אורי. 

מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים

מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים 

 

 

בגלל דמות הנרקיס בציוּרֵי טבע דומם עם פרחים של יאן ברויגל מינֵי הִזָכְרויוֹת אצלי, עד דמוּת הילדה המוארת ב״מִשמר הלילה״ של רמברנדט וכדבר מובן מאליו עד נרקיסוס העלם היפה, כאילו משהו מדמותו נִגְלֶה בדמות פרח הנרקיס בציורים האלה, דמות זורחת כמעט במרכז הציוּר וגם כמעט נסתרת, כמעט תמיד כך, כמעט כנרקיסוס העלם היפה כל כך הצריך לשמור את נפשו, 

ודמוּת הילדה ב״מִשמר הלילה״ כמעט זורחת גם היא, מוקפת כדמוּת הנרקיס הבהיר. וההיזכרוּת בסַסְקיָה היא מחוץ לעניינֵי האמנוּת.  

 

 

 

כשקראתי שוב בדברים לתערוכה ״רישום עכשיו״ ב-1997 ״לא מכבר חזר הרישום בן זמננו לשורשיה הקלאסיים של אמנות הרישום כאמצעי לבחינה מחדש של אפשרויותיו״,  חשבתי כי שָבו בו דברים מן העבר גם כדי שיהיה בו הזמן הארוך, ואף על פי שהוא כמין הִתגלוּת גדולה הוֹוָה בעכשָיו, כמעט גֵּאָה, הרי עליו לדמות לו גם את סוף העכשָיו, ולדַמּוֹת לו גם את תשוּבתו שלו בזמן הארוך. 

בקטלוג התערוכה אני רואה שוב את תשוּבת העבר המסוימת ברישוּמים, למענם, אולי בכמה מהם היא תוכל כמעט לזרוחַ. ברישוּם ״טניסון״ של ג׳ספר ג׳ונס משטח הקווים השחורים כמעט מואר בתשובת אשליית אור וצל בקווי המשטח והאותיות שלכאורה אין בהם סיבה לאשליית אור וצל, כזריחת העבר בו, ונדמה לי שזריחת העבר בעוד רישומים של ג׳ספר ג׳ונס, ואני רואה אותם שוב בזמן שהוא כבר העתיד שלהם, כזורחים אל עוד עתיד.  

 

  

עוד מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים

עוד מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים

 

הרי ציוּר ערֵמוֹת השַחַת שוב ושוב היה תשוּבַת ציוּריו שלו, מִתפשטים בתוך ההווה שלו, והיתה כמובן סיבת הִשתנוּת האור בהם אבל היתה תשוּבתם כמין התפשטות גדולה בעולם, וכל כך רבים היו ימי חייו עד שהיה יכול לראות גם את הציורים הכמעט-מופשטים של סוף ימיו בתשובתם, כרואים עצמם שוב ושוב, ונהיים גם הם למין התפשטוּת והתמלאוּת. וכל כך רבים היו ימי חייו כאילו נועדו עִמו אל עַד קצֵה המלֵאוּת. 

 

כאילו קלה היתה תשוּבַת ציוריו והדפסיו של אנדי וורהול, תשובת ציוריו והדפסיו שהיתה רבה כל כך וכאילו בעיקר מטִבעה של אמנות הפופ היתה, אבל בוודאי שָאַף גם אל ידיעת תשוּבָתָם כהִתפשטוּת גדולה וכמין התמדה שלהם, כמעט מבטיחה את היותם תמיד, כמעט מרוממת את אמנוּת הפופ אל מַעֲלַת-עַד-אין-קץ. 

 

 

הימים יצוּרֵי הזמן האהובים יכלו ליצור מין אשליית תמיד, אבל גם גילו לנו את תשוּבַת הדברים, שהיא דומה קצת להבטחת המשכם שלהם, ואני כמעט רואה את האִשה הצעירה הנאה לפני ימים רבים כל כך כשעדיין אינה רואה את כל תשוּבַת הדברים, ואני חושבת על שמה, רבקה, כמין תשוּבַת עָבָר, כי היא עוזבת את אִמה ואת אביה כדי ללכת לארץ ישראל, כאילו הכרח ההליכה בשם הזה או הכרח התולָדות שחייה כבר נקבעו בהן, וכאילו כבר נקבעה גם תשובת צער, 

ואני כמעט רואה אותה בבגדֵי הנסיעה שלה, חסונה כל כך, לפני שהיא חולה בקדחת ולפני שבִּתָּהּ התינוקת חולה ומתה, ולפני מרחבי השדות שיהיו לה אחר כך, וילדיה, והתקוות החדשות, ויש לה עוד זמן לפני שתהיה תשובת המחלות והאסונות. ואני יודעת שהיא תעמוד בתשובת הדברים. ואני רוצה לראות אותה עוד לרגע. האִשה הזאת היא סבתא שלי.