יום רביעי. בחזרה.

 

 

יום רביעי. בחזרה. 

בבָרְחִי לירוּשָלַיִם קראתי בספר הילדים והנוער ״אברהם העִברי״ שכתב סבא שלי וחשבתי להאָחֵז קצת בסבא שלי ובספר הזה שתחילתו ב״השוֹאָה התרחשה כאשר היה אברם בן שנה...״ והמשכוֹ בדרכֵי מחשבות הספר ובדרכֵי רצונותיו לדעת את הכתוב בספר ״בראשית״ ובמדרשים, וכשאַבְרָם שלו הולך בנעורָיו עד כנען, לפני ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״, יודע הספר על הליכתו של תרח עם אברם ועם לוט ועם שרַי ארצָה כנען לפני ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ״, וכשהנשים בדרך קוראות לו ״אברם העִברי״ הוא מבְּנֵי עֵבֶר ההולך אל הארץ שהיא גם ארצוֹ של עֵבֶר, וכשהוא פוגש בכנען בהליכתו את מלכיצדק ומִתְיַדֵּד עִמו וכשהספר אומר ״בעוד עשרות שנים עתידים הם להִפָּגֵש שוב״ נדמה שהספר מסביר מעט את חֶסֶד אברם למלך סדום ב״אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ״, וכשהמשכתי וקראתי בו, בבָרְחִי לירושלים, היה נדמה לי שסבא שלי נהיה למִקלט בשבילי.  

 

 

[בראשית יא: לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם] 

 

                                                          

 

לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כשאנחנו קוראים את ״לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד״, וכשאנחנו לא יודעים מהן הַנְּחִילוֹת, בכל זאת אנחנו חושבים על מהוּת הכותרת הזאת ונדמה לנו שיש פה הִסתכלוּת מלמעלה על השירה קצת כמו של המקהלה היוונית, אבל הרי המקהלה מלַווה את הגיבור ויודעת עליו וכאן לא כך. וכן, אין כאן תפקיד ההִסתכלוּת היודעת את הסוף. ולא ברור מהי כאן. והיא לא פונה אל אלֹהים, כאילו היא לא חלק מהפנִיוֹת אחר כך לאלֹהים. והמִלה מִזמור טבועה כל כך במחשבותינו. 

ואחרי כן, ב״אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהֹוָה בִּינָה הֲגִיגִי״ הוא כמעט מצַוֶּה האזינה יהוה, כאילו מתאֵר מרחב של דיבור שלו, שלא נגמר, וכך גם בינה הגיגי, יש לו מרחב של מחשבה, והוא אומר לאלֹהים אני קובע את המרחב, אמר ישראל בשיחה שלנו, מין דרישה לאורֶך רוח של אלֹהים.

 

אחרי כן עוד מין ציווי לאלֹהים, ציווי-בקשה, ב״הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י״.

 

בְּשָלוֹם ולְבָדָד, ועוד על ״בְּקָרְאִי עֲנֵנִי״ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בְּשָלוֹם ולְבָדָד שבפסוק ״בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘ אֶשְׁכְּבָ֪ה וְאִ֫ישָׁ֥ן כִּֽי־אַתָּ֣ה יְקֹוָ֣ק לְבָדָ֑ד לָ֝בֶ֗טַח תּוֹשִׁיבֵֽנִי״ הִצטרפוּ בדעתנוּוראינו בשלום את משמעות שלֵמוּת, יותר כמו מוות, בגלל ״לבדד״, אבל גם ראינו את ״לבדד״ כהצטמצמוּת אל עצמו, אל כוחו שלו, אחרי הדיבור על הצָרים עליו, וכוחו גדול דיו והרי הוא חסיד לבדו ליהוָה, אמר ישראל.

שירַת אדם אחד, והפסוק יותר מסתורי מאשר ברור, כמו פסוקים רבים בתהִלים. 

 

ואחרי כן במדרש על ״בְּקָרְאִי עֲנֵנִי״ אולי בהירוּת ואשליית בהירוּת, כי המדרש האומר ״שלשה דברים היה דוד מצטער עליהם, והרחיב הקדוש ברוך הוא דעתו בהן בית-המקדש, ומעשה בת שבע, ועסק מלכות שלמה״, בעצם אומר לא הרחיב, לא גילה לו, כי לא נתן לו לבנות את בית המקדש, ובספר מלכים כתוב ששלמה נבחר והמדרש אומר צריך להבין את זה, המדרש אומר שאלֹהים לא רצה להגיד מה יקרה במלכות שלמה, שאחריה תהיה התפצלות ולא יהיו יותר כל בני ישראל, והמדרש אומר ״מעשה בת שבע לפי שישראל היו מליזין עליו, ואמרו אי אפשר ששבה את הכבשה, והרג את הרועה״, המדרש יודע שהוא שבה את הכבשה ולא הרג אותה [במשל של נתן הנביא הוא הרג את הכבשה], וכמובן המשל לא יפה לנִמשל [כי הכבשה במשל היא בת שבע בנמשל, ובת שבע היא לא ההרוגה], והמדרש רואה שהמשל לא יפה לנמשל ומתקן את הסיפור של נתן הנביא. וכך, המדרש אומר על ״בקראי ענני״ כאילו לא ענה לו. 

ועוד, המדרש יודע שהחטא הוא בעניין בת שבע [ושאוריה נהרג לא כפי שהורה דוד], וה' העביר חטאתך לא מבטל את החטא. 

 

[שמואל ב יא:  כג וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ, אֶל-דָּוִד, כִּי-גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים, וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה; וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם, עַד-פֶּתַח הַשָּׁעַר. כד וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל-עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ; וְגַם, עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת]

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ד

[ב] דבר אחר [ד, ב] בקראי ענני. אמר ר' יוחנן שלשה דברים היה דוד מצטער עליהם, והרחיב הקדוש ברוך הוא דעתו בהן, ואלו הן, בית המקדש, ומעשה בת שבע, ועסק מלכות שלמה. בית המקדש מנין, שכן כתיב זכור ה' לדוד את כל ענותו, אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום (תהלים קלב א - ה), והרחיב לו הקדוש ברוך הוא ומצא, שנאמר ויאמר דוד זה [הוא] בית [ה'] האלהים (דה"א =דברי הימים א'= כב א), ואחת מעשה בת שבע, לפי שישראל היו מליזין עליו, ואמרו אי אפשר ששבה את הכבשה, והרג את הרועה, והפיל ישראל בחרב, יש לו תשועה עולמית, והרחיב לו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו גם ה' העביר חטאתך (ולא) [לא] תמות (ש"ב =שמואל ב'= יב יג). שלישית ישראל אמרו מה דוד סבר]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 49 ״...אהבָתי לא נכנס אל המים,

 

  

יוֹמנסִפְרוּת 49 ״...אהבתי לא נכנס אל המים, אלא ישב באזור המוצל״, ״אהבתי היה משוטט לבדו במכונית...״, ״וחיוכו של אהבתי אך התרחב...״ [״האחוּ החריש את אוזניי״]

לא לשווא מושכת אותי אליהָ המִלה ״אהבָתי״ בתוך הסִפרוּת הזאת, כי המִלה ״אהבָתי״ כאן היא כמין השראַת שָֹפָה ומרחקֵי-סִפרוּת על הסִפרוּת הזאת, וכאילו היא מְקוֹר מינֵי הַבָּעָה ביצירה, והיא כמעט שורָה על כולה, היא שוֹרָה על דמות פסל אלביס בבריכה במלון באילת, והיא שוֹרָה על דמוּת הזיכרונות שהם הקיימים-הכמעט-מבטלים-את קיוּמם, ועל רִגְעֵי איזו אשליית סיפוּר מסִפרויוֹת אחרות בתוך העִבְרִיּוּת הברורה, והיא כמעט כתיאוּר עֶלְיוֹן של דְּמוּת, וגם כתיאוּר מְחַיֵּך מגובהוֹ, מגובַהּ המִלה. והיא כחרוז חוֹרֵז בסיפור עלילַת הדברים ובסיפור התודעה. 

ואולי רק דימיתי לי את גודֶל מעשיהָ. אבל נשאר אצלי רושֶם הדִמיוֹן, כאילו בהירים מחשבותַי ודִמיוֹנוֹתַי על ״האחוּ החריש את אוזניי״.

ומִלים מעציבות אותי לקראת סוף הספר יותר מאחרות, אף על פי שהן יכולות גם לשמח אותי. ״ציוּר הוא הוכחה למשהו, ציוּר הוא ראיה חותכת...״, ו״...אלא תילכֵד לצמיתות בלפיתתו ההרסנית של הדיוק״. 

 

[הציטוטים מ״האחוּ החריש את אוזניי״. ענת עינהר. הוצאת אפרסמון]

 

                                             

                                               

שבת. נזכרתי ששמעתי את יצחק רבין

 

נִזכרתי ששמעתי לפני שנים את יצחק רַבִּין אומר לשבור להם את הידיים ואת הרגלים, וששמעתי את רפי לביא אומר שהוא הולך לתערוכות לראות אם יש בהן משהו שיוכל לגנוב, ונזכרתי כמה חביבה עלי היתה האמירה של רפי לביא, ולא השוויתי אותה לזו של רבין, אלא נזכרתי בשתיהן כנראה בגלל צורֶך המחשבה להתקיים בכל יכולֶת ידיעתָהּ. 

 

נִזכרתי גם ברצון ישן שלי לגנוב מהרישוּמים של אביבה אורי ובהִתפוגגוּת שלו אחרי שהגניבה נהייתה ללמידה מסוימת, ונזכרתי גם באי-יכולֶת לגנוב מן ההַבָּעוֹת ב״יוסף ואחָיו״ של תומס מאן, אי-יכולֶת לגנוב ממחשבה עצומה שרק היא יוצרת את הבעתָהּ. 

 

וזִכרון דברֵי רַבין. כאילו הַבָּעַת ההיסטוריה החוזרת ומזכירה את עצמה. לא כגְוִיָּה של הַבָּעָה, אלא כנפשהּ. 

 

 

[בתמונה: רפי לביא, ללא כותרת,  2002  ] 

 

 

                                           

 

יוֹמנסִפְרוּת 48 כשאני קוראת שוב ב״דַּבֵּר, זיכרון״

 

״...כי שעה שאצלתי לדמויות ברומנים שלי פרט אחד מחמודות עברי, היה זה נמק והולך בתוך העולם המלאכותי שלשם הִטלתיו בלי הרבה גינונים. אם כי הוסיף והשתהה ברוחי, פגה חמימותו האנושית, נעלם חינו שנתייחד לו במבט לאחור, עד שבסופו של דבר נכרך לבלי-הכר ברומן שלי, יותר מאשר בהוויתו הקודמת. כך נדמה עד אז, מובטח היה כל כך מפני התערבותו של האמן״ [״דַּבֵּר, זיכרון״, נבּוֹקוֹב, עמ׳ 85]

אני לא רוצה לכתוב על ״דַּבֵּר, זיכרון״ כשאני קוראת בו שוב, אלא המִלים ״...כך נדמה עד אז, מובטח היה כל כך מפני הִתערבותו של האמן״ מרנינות פתאֹם את לִבִּי כאילו היו דבר כמעט אבוד שנמצא. ואני לא מתאמצת עכשיו לתחום בי את ההתנגדוּת להִתערבוּת האמן, אני לא רוצה להגדיר אותה עכשיו, אני רוצה לרגע מין התפרצוּת לא נִכְבֶּלֶת שלה.

 

 

                                                               

                                                                 

 

*

 

             

מבקשים שצורת האור של פְּנֵי אלֹהים תהיה צורת פְּנֵיהֶם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

שאלנו על ״נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה״, כי למה יש אור לפְנֵי יהוה, וישראל אמר על קָרַן עוֹר פני מֹשֶה כי כמו עבודה זרה בהפיכת פְּנֵי אלֹהים ופְנֵי האדם לשני ממדים, עוֹר וקרינה, ואור פניך הוא קרינה מפניך, והם מבקשים שאור פניו של אלֹהים יהיה עליהם, שיבינו את דרכי אלֹהים, שיקבלו את אלֹהים ואת צורתו עליהם בלי אֲפֵלָה, כי החושך היה המצב הטבעי, הראשון, וכאן התגלוּת של אלהים דרך משהו בהיר יותר, והם כמעט מבקשים שצורת האור של פְּנֵי אלֹהים תהיה על פניהם שלהם, תהיה צורת פניהם. 

ולא ידענו לגמרי מהו נְסָה, ולא רצינו את הפירושים של הפרשנים לנְסָה שמעלימים את הקושי, מעלימים אפשרות של משמעוּת שאנחנו לא יודעים מהי. והעדפנו את המִלה הזאת בלי הפירושים, העדפנו איזו הרגשה שלנו, כאילו ראינו משמעוּת חזקה. 

 

 

תהִלים ד: נְסָה־עָ֭לֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה 

 

שמות לד: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה

 

 

 

[רש״י: "נסה עלינו" - הרם עלינו לנס את אור פניך לשון הרימו נס [ישעיהו סב] ארים ניסי ל"א נסה עלינו רפנבל"ר בלע"ז כמו [זכריה ט] אבני נזר מתנוססות ]

 

 

 

צָרים עליו וגם רוצים לראות טוב [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

היום דיברנו על רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב ועל הנחה נסתרת כאן שהטוב הוא לא דבר טבעי, ולכן מי יַרְאֵנוּ, וישראל אמר מוטמעת כאן השאלה מהם טוב ורע, והרע הוא הדבר הטבעי, ואלֹהים היה צריך לראות כי טוב, כי קודם היה תֹהו ובֹהו וחושך על פני תהום, ואת החושך הוא לא ברא, והחושך כאילו הפוך לארץ, כי אלהים לא עשה אותו ולא שינה אותו, והמצפים לראות את הטוב מבקשים לראות את התחלת הכֹּל, 

ואיך רואים את הטוב, ואין כאן עניין אינטלקטואלי, ולמה הם אומרים מי יַראנו, למה הם לא רואים בעצמם. כי המציאוּת שהם רואים לא טובה. והטוב חיָב להיות מקובל עליהם. כך דיברנו, וחזרנו אחרי כן אל רַבִּים, שהם לא חסידים ליהֹוָה, שהם צָרים עליו וגם רוצים לראות טוב. 

 

 

תהלים ד: רַבִּ֥ים אֹמְרִים֘ מִֽי־יַרְאֵ֪נוּ֫ ט֥וֹב נְֽסָה־עָ֭לֵינוּ א֨וֹר פָּנֶ֬יךָ יְקֹוָֽק:(ח) 

[תהלים ג: מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:(ג) רַבִּים֘ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה:

תהלים ד: וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְהוָה חָסִ֣יד לו]

                                                

 

אלא הוא עניין של מוּסָר [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

והוא אומר לבנֵי-איש זִבְחוּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק וּבִטְחוּ אֶל יְהוָה. ואכילת בשר נהייתה מותרת מנֹחַ, ובאכילת זֶבַח יש אכילה מותרת על ידי אלהים, וכל אכילת בשר מותרת על ידי אלהים בתנאי שהדם נקבר, ויש בה הבנה של האיסור הראשון. וזִבחי צדק, בהם אכילת הבשר לא לשם אכילה אלא לשם צדק, אמר ישראל, כי עניין האכילה הוא לא בהישרדות האדם אלא הוא עניין מוסרי, והֵחֵל בגן עדן, שם נשאל מתי האכילה מוסרית, מותרת ואסורה,

וכאן, בזבחי צדק נכנסת כל שאלת המוסריוּת של האכילה [מותר ואסור בגן עדן הם כבר שאלת הצדק], והוא אומר לבנֵי-איש בִטחו אל יהוה, כי אם האכילה בטהרה [בזבח] הם צריכים להִזהר מהשתוקקות אל האוכל ולבטוח באלֹהים שתהיה להם המידה הנכונה של הרצון לאכול. וגם לאלֹהים צריכה להיות המידה הנכונה של אכילה. 

וקצת אמר ישראל על זִבחי צדק כעומדים מול זִבחי טומאה, ועל הקשר לאל כי הזבח הוא לאל, ויש בו הרצון להשפיע על העולם, לעשות צדק, או להעמיד את עניין הצדק במרכז, כי פתאֹם כאן נושא הזבח הוא צדק שהוא לא נושא מסוים ובשאר הזבחים יש נושאים מסוימים, אלא הוא מידה כוללת על העולם, ונאמר בזה לזובחים יש כוח עצום. ובכל זאת עליהם לבטוח ביהוה, שהוא יֵדַע מהו הצדק. 

 

תהִלים ד: זִבְח֥וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק וּ֝בִטְח֗וּ אֶל־יְקֹוָֽק: 

 

[בבוקר מחשבות על אסון היְעָרוֹת ועל האסונות האחרים, מִתנגדוֹת לריח צלִיית הבשר באוויר הרחוב, כאילו היתה אסורה, ותועות, כי לא יוכלו להעמיד את האסונות כנגד אכילת הבשר המותרת.]

 

 

 

 

בזמן עריכת דברים שכתבתי

 

בזמן עריכת דברים שכתבתי על השיחות עם ישראל על עניין צורֶך הצִמצוּם ועל נְדָרִים ועל הגדה של פסח ועל קֹהלת הגעתי אל דברים שדיברנו על עניין הבְּכוֹרוֹת ״...ועל שום שפָּסַח על בתי אבותינו הוא כביכול לא על הסיבה של פֶּסַח כי כל מהוּת פסח היא קורבן פסח ואילו שפָּסַח הוא בעניין הבכוֹרוֹת, אלא רבן גמליאל עושה מהפכה ואומר פֶּסַח קשור לא רק ליציאת מצרַיִם אלא למעמד עַם ישראל, הִדהוּד ליום אחד שאלֹהים עשה להציל את הבכורות של ישראל לפני שהרג את הבכורות של מצרַיִם, ולא ידע להבדיל בין בכורות בני ישראל ובכורות מצרַיִם [ולכן סימנו לו את הבתים]. ודיברנו על הקשר של זה לקין והבל ולהבאת הבכורות כי הבכור צריך להיות הקורבן. ופסח הוא חג הצלַת הבכורות, אומר רבן גמליאל. ואלֹהים צריך להבין שיש שני אלֹהים, גם זה של מצרַיִם, והוא שווה לו, כמו שהבכורות של מצרַיִם שווים לבכורות של ישראל [גם ב"..בְּנִי בְכֹרִייִשְׂרָאֵל...הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"], וכך פֶּסַח הוא גם חג השוויוֹן שלנו עם המצרִים״. 

וכמה נעימים לי הדברים האלה, ומין עִרְעוּר שיש בהם, כשכל מחשבותַי מנסות לסמוך על קיוּם דברים ועל עִרעוּר דברים. 

 

 

 

 

 

כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭קֹוָק חָסִ֣יד ל֑וֹ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

   

כי הִפלה יהוה חסיד לו, הוציא ובודד את החסיד לו, והחסיד לו הוא מי שיהוה נתן לו חֶסֶד, ואין לדעת למה נעשה החסד [אם יודעים הוא לא חסד]. ונתינת חסד היא הפרת איזון, אמר ישראל בשיחה הזאת, הפרת איזון בין דין וחסד. וכאן אלֹהים הוא המֵפר. 

וכשהוא אומר ״יְקֹוָ֥ק יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו״ הוא אומר אני אהיה המופלה, ולא נאמר למה אלֹהים ישמע בקוראו אליו, אבל אם הוא החסיד אלהים ישמע בקוראו אליו. ויש פה ידיעה ברורה של הכותב. ויש בזה עוצמה כי אין בזה נימוק. 

ודיברנו גם על ״רגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ״, שהוא אומר לבני איש, לבני אנוש, והם צריכים כאן לרגוז ולא לחטוא, כי לרוגז יש תפקיד, וכשיוסף אמר לאחָיו אַל תִרגזו בדרך כמעט אמר אַל תרגזו על עצמכם בגלל מה שעשיתם לי, ואילו כאן בתהלים רִגזו, ולא נאמר כאן על מה תרגזו, זה בלי נושא, רק צורֶך מימוש התופעות. 

ואולי באִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה, הוא אומר שעליהם לומר בלבבם על משכבם לרגוז ולא לחטוא, ולמה הוא אומר דֹ֣מּוּ, אולי הוא אומר לא להמשיך יותר מדי ברוגז. כמין דיוק של הרוגז. אבל האם בדֹ֣מּוּ מן הרוגז הוא כמעט אומר תחטאו אחר כך. 

 

תהלים ד: (ד) וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭קֹוָק חָסִ֣יד ל֑וֹ יְקֹוָ֥ק יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו:(ה) רִגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ אִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה.

 

והשיחה שלנו ממרחק, ואני בגינה, וכאילו אין אסון בגינה, וכאילו אין בה ידיעַת תופעוֹת רֹגֶז וחֵטְא שבעולם, אבל הרי היא כמין תְּמוּנָה, תמונה של תופעות שבעולם, ונדמה לי שהיא נזהרת מהיוֹת תמונת כל התופעות. 

 

 

 

                                                

למה צריך ״בלבב ימים״ את נצנוּץ דמותו של מיכאל קולהאס

 

 מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים. 

 

למה צריך ״בלבב יַמִּים״ את נִצנוּץ דְּמוּת מיכאל קולהאס בדְמוּת זושא שהיה קונה סוסים בשביל שָֹרֵי האומות,חשבתי כשחזרתי אליו, והיה נדמה לי שיש בו צורֶך נצנוּץ העולם כולו, נצנוּץ הסירנות המפתות את בני האדם ואת אודיסאוס השווה לאלים, וכמעט נצנוץ ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה״ בקריאת שמות כל הנִלבבים שיֵלכו וישוטו לארץ ישראל, ונצנוץ ״ְולֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים...כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה״ ב״והעבירָנו בשלום ביבשה ונחה אותנו בדרך טובה בלא שום מכשול״, וכמובן נצנוץ יונה, שקם לברוח מלפני אלֹהים ושהתפלל אליו מלבב יַמִּים, בנלבבים הכמהים אל אלֹהים ואל ארץ ישראל, ושאר נצנוצי דברים, וחלקיקי נצנוצים, כגון ״אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ״ שאמר יוסף לאחָיו כששלח אותם לאביהם, הנהיֶה כמין חלקיק אצל הנִלבבים שביקשו ממי נהר סטריפא אַל תִרגזו עלינו בדרך, כאילו חלקיק-מעשֵי-האחים מטריד כאן, וכגון, כמעט חלקיק, כמעט בדמיוני שלי, הולך מ״הילני אִמּוֹ עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה״ שבמסכת יומא אל חנניה ב״בלבב ימים״ שרגליו לא הרגישו בקדושת יום הכיפורים והוא עשה קערות על פי המנורות בבית המדרש, ולא כלי המאור בלבד, שף ומירק ונתן לו זיו פנים. אף הוא תיקן את הספרים וקשרם בטבלאות חדשות. 

ואין ״בלבב ימים״ כ״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס שנצנוצֵי העולם וסגנונות רבים כל כך בו ובאורכו, אלא כמעט מין חוק צִמצוּם העִברית בו, וכל דבריו ותיאוריו ואגדותיו ומשָלים למלך אף על פי שהם רַבִּים טוב להם חוק העברית. 

וטובה העברית עם נצנוציה גם לחזיוֹן-מציאוּת-חנניה השָט על מטפחת על הים.     

 

 

״והעבירָנו בשלום ביבשה ונחה אותנו בדרך טובה בלא שום מכשול״ [בלבב ימים, עגנון, עמ׳ תקלד]

 

,שמות יג: וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. 

 

 

בראשית מו. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו:  בְּכֹר יַעֲקֹב, רְאוּבֵן.  , רְאוּבֵן--חֲנוֹךְ וּפַלּוּא, וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי.  י וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד--וְיָכִין וְצֹחַר; וְשָׁאוּל, בֶּן-הַכְּנַעֲנִית.  יא וּבְנֵי, לֵוִי--גֵּרְשׁוֹן, קְהָת וּמְרָרִי.  יב וּבְנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה--וָפֶרֶץ וָזָרַח...

 

 

                                                           

בְּנֵי אִישׁ עַד־מה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

מיהם בְּנֵי אִיש, ואיש הוא בן אֱנוֹשׁ, וכשנקרא שֵם אֱנוֹשׁ הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה, וישראל אמר בגלל ״אז הוּחַל״ אמר רש״י שזו תחילת עבודה זרה, כי התחילו ולא גמרו, כי לשם יְהוָה אין נטיות כמו לאל ולאלֹהים ורש״י אמר שלא השלימו את השם יְהוָה. וזאת עבודה זרה, כי לא השלימו אלא הפרידו תופעה אחת מן הכלל. 

וישראל אמר עוד בשיחה שלנו זאת עבודה זרה אבל גם עוצמה של תחושת קִרבה לאל. וכאן בני איש, והאיש הראשון הוא בן אנוש, ומי הם עכשיו, הם המחפשים את האל ותוך כדי כך מביישים את דוד. ביחס שלהם לאל הם יכולים לבייש אותו. 

והם אוהבי רִיק ומבקשי כזב, פועלים למען ריק וכזב, וריק הוא גם הסיבה לבריאה, הוא חשוב מאד כי בלי חלל אין בריאה, ואף על פי שהוא מתכוון כאן למובן השלילי של ריק, יש בבקשת הריק דבר חזק ועצום, כמו לבקש את אלֹהים על דרך השלילה, אמר עוד ישראל, והכזב, דרכו אפשר לזהות את המציאוּת. זה דבר נראֶה, ומתברר כאשליָה, ואז אפשר לדעת מהי המציאוּת. שהיא כשלילת הכזב. כך, לבני איש יש כוח עצום כדי לבייש אותו. הם מראים לו את המציאוּת.  

 

תהלים ד: בְּנֵ֥י אִ֡ישׁ עַד־מֶ֬ה כְבוֹדִ֣י לִ֭כְלִמָּה תֶּאֱהָב֣וּן רִ֑יק תְּבַקְשׁ֖וּ כָזָ֣ב סֶֽלָה: 

 

 

                                         

                                                       

מתוך הרהוריו של גורישקין

  

מתוך הרהוריו של גורישקין על מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב ועל ברנר שכותב על חלכאים ונדכאים נזכרתי כמובן בחפץ שחלה במחלת-הרוח ונלקח מן העבודה בשדה לבית החולים בירושלים, ודימיתי לי קִשְרֵי דברים בינו ובין יצחק קומר שבא לעבוד את האדמה בארץ ישראל וסופו שחלה בירושלים בגלל כלב משוגע, שאף על פי שהיה צריך לכתוב עליו כלב שוטה כתב כלב משוגע. 

נאהבים ונעימים קשרֵי הדברים, המגדילים את הסִפְרוּת, ונעימה הסִפרוּת הקוראת שֵמוֹת שנימים של משמעויוֹת בהם, כגון יצחק קומר ויחזקאל חפץ, שיצחק קומר בא לארץ ישראל, ולא עזב אותה, כמו שיצחק בנו של אברהם בספר ״בראשית״ לא עזב, ויחזקאל חפץ יש לו רצונות הנפש ודמיונותיה בארץ ישראל ובארצות אחרות. וטובה הסִפרוּת הזאת שנימים דַקּוֹת מסִפרויוֹת ישָנות נמשכות בה, ואינן מקלקלות את זְמָנָהּ.

וגם דימיתי לי נימים נמשכות מטענַת אי-גופניוּת-אלֹהים אל מה שטענו חוקרֵי עניין הכלב בלק, שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן, ומיד הלכתי קצת אל ״מורה נבוכים״, לראות אם תעתע בי מאד דִמיוני, ועוד דברים היו בדמיוני, וגם דברים שלא בדמיוני כמו פסוקים שכתב יצחק קומר לסבהּ של שפרה כשעמד לשאתה לאשה, ״מה׳ יצא הדבר״ ו״כי מה׳ היא״, והשווה כך עצמו ליצחק שעֶבֶד אברהם הלך לבקש לו אִשה בארצו של לבן ולשמשון שירד תמנתה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וביקש מאביו ומאִמו קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה, וכן, השוואה שהשווה הכלב בלק בין מוֹת החַיּוֹת והמוות שנאמר עליו לאדם בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, ״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״, הדברים האלה הנמשכים עד לכאן ואינם נותנים מנוח. 

וכמובן גדולים דִמיוֹנוֹת הסִפרוּת וזִכרונותיה מדִמיוֹנוֹתַי וזִכרונותַי ובכל זאת, בגלל מנחם שבא ממוצא לירושלים לקנות לו קלשון חדש ומסכת חדשה והלך לבקר את החולה יצחק קומר, הטריד אותי זיכרון מנחם שהִסיע את חפץ לירושלים. 

 

״גורישקין ישב והרהר..מאורעות ומעשים מתגלגלים כאן ואין סופר מעלה אותם על הכתב. ברנר כותב על חלכאים ונדכאים ושאר כל הסופרים כותבים כדרכם על קבצנים ועל מתמידים...״ [״תמול שלשום״, עגנון, עמ׳ 402]  

״כשהגיעו עתוני ירושלים לחוצה לארץ הבינו הגליות שלא נאמר כלב אלא לשבר את האוזן. העתונים שדרכם לחלוק על החלוקה ואמרכליה עשו את מעשה הכלב ראש למאמרים ולפליטונים על החלוקה וקלקוליה...״ [תמול שלשום, עמ׳ 461]

 

״שמיום שנקנסה מיתה על האדם אין לך בריה שאינה מתה״ [תמול שלשום]

 

[מרשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים] 

 

 

 

                                                             

                                                 

קצת דיברנו על להתגרות ברשעים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

קצת דיברנו על ״מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר עזבֵי תורה יהללו רשע ושמרֵי תורה יתגרו בם״ שבתלמוד, לפני שחזרנו אל תהִלים, כי דווקא שומרי תורה יתגרו בהם, דווקא לימוד תורה לא יביא אהבה אלא התגרות ברשעים, וההתגרות היא לגרום להם להילחם בך, אמר ישראל, וזה לא אומר שתנצח. 

ואחרי כן על ״לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד״, ולא ידענו לגמרי מהו המנצח, וישראל אמר כי לא רק למען דברֵי דוד כאן אלא גם למען דבר נרחב מדברֵי דוד, וחשבנו שגם השירה עצמה מגדילה את הדברים, ולא ידענו למה אלֹהים הרחיב לו בצָר, הרי הצָר הוא רצון אלֹהים, ולא ידענו למה הוא צריך שאלֹהים ישמע תפילתו אחרי שאלֹהים כבר הרחיב בצָר, ולא ידענו מהי התפילה, אבל ראינו שיש פה ציווי לאלֹהים, ״שְׁמַע״ [והזכרנו את חוצפת התפילה המבקשת מאלֹהים שישנה את רצונו]. 

 

 

ומשהו אחר, היום. אחרי דברֵי אלי שרעבי באו״ם חשבתי שוב על גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים שאמר יוסף, ועל הגניבה והחטיפה, וכאילו הבדל ביניהן בדברים שעשו החוטפים ולא עשו הגונבים, כאילו לא חמורה היתה הגניבה של יוסף מהחטיפה, וכאילו גם הוקלה על ידי דברי יוסף לאחָיו ״לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים״, ואין הקלַת החטיפה.

 

[תהלים פרק ד

(א)         לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינ֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) בְּקָרְאִ֡י עֲנֵנִי׀ אֱלֹ֮הֵ֤י צִדְקִ֗י בַּ֭צָּר הִרְחַ֣בְתָּ לִּ֑י חָ֝נֵּ֗נִי וּשְׁמַ֥ע תְּפִלָּתִֽי]