שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַיקֹוָ֑ק עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

ובמדרש ״אלו נקראו כושים. ישראל נקראו כושים שנאמר הלא כבני כושים אתם לי...״. וישראל אמר צריך ללכת אל כּוּש הראשון, בן חָם בן נֹחַ, והמדרש מראֶה את המפגש בין בני חם ובני ישראל [בני עֵבֶר בני שֵם], ומראֶה את הזיכרון האלוהי דרך בניו של נֹחַ. כי עד המבול אדם בצלמו, ואחרי המבול תולדות בני נֹח, ולא כתולדות אדם הראשון. ובתולדות יפת הקשר לשֵם ולעִברים גם ב״וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״, ובתולדות חָם המאבק של נמרוד בעִברים ובכל זאת משהו מחָם בתוך תולדות בני ישראל בני עֵבֶר ושֵם, כושים בתוך תולדות בני ישראל. התערבבוּת הכושים בבני ישראל. וכאשר כבני כושים אתם לי, ואשתו של משה היא כושית ומלך הוא כושי, יכולה להיות גם אחדות תרבותית, אמר ישראל. 

[וישראל אמר עוד על הויכוח האידאולוגי עם יפת, ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת״, כי ניתנו לו המדע והאסתטיקה, וזה אצל היוָנים, ולישראל ניתן המוסר. ואילו עם הכושים כבר כמעט צלם אחד].

וראינו את שלוות המדרש הזה.  

 

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב

אלו נקראו כושים. ישראל נקראו כושים שנאמר הלא כבני כושים אתם לי (עמוס ט' ז'). צפורה נקראת כושית שנאמר על אודות האשה הכושית (במדבר י"ב א'). שאול נקרא כושי שנאמר על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז' א'). עבד מלך נקרא כושי שנאמר וישמע עבד מלך הכושי (ירמיה ל"ח ז') ואין אתה יודע אם העבד נקרא כושי ואם המלך נקרא כושי. [אמור מעתה עבד נקרא כושי ולא המלך נקרא כושי]. וכה"א אל לשכת בני חנן בן יגדליהו איש האלהים (שם ל"ה ד') ואין אתה יודע אם חנן נקרא איש האלהים ואם גדליהו נקרא איש האלהים. אמור מעתה חנן נקרא איש האלהים. ולמה נקרא שמו יגדליהו אלא שגדלו המקרא:

בראשית י: וּבְנֵי, חָם--כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן. 

בראשית ט: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

   

 

 

 

 

מעידים סִפְרֵי האמנוּת

 

מעידים סִפְרֵי האמנוּת על עבר וכמעט על עתיד, וכל הימים אני רואה אותם, ואני לא זוכרת כל מה שיש בהם, כל העֵדוּת הזאת. ואני מסתכלת בעדוּת הישנה ב״קוֹרוֹת האמנוּת״ של גומבריך שהִכרתי בימי נעורַי, ובפתח דבר כתב גומבריך ״ספר זה נועד לכל מי שחשים צורך להתמצא התמצאות ראשונית בשדה זר ומרהיב״, ולא הרגשתי כל זָרוּת באמנות אבל קראתי בו, בספר ה״התמצאות ראשונית בשדה זר ומרהיב״ מ״התחלות מוזרות״ ועד אמנות המאה העשרים, קראתי בו ליד החלון שממנו ראיתי את הצפצפה המכסיפה ואת הלילך ליד גינת הקקטוסים  הקטנה שעשתה לי אִמי, וראיתי את השדה המרהיב. 

ב״13 שיחות על אמנות המאה העשרים״ אמר תומרקין: ״דומה שאין דבר שקמו לו אויבים כה רבים [ואפילו לא ליהודים] כמו לאמנות המודרנית על שהעזה להשתחרר״,     ואני דואגת בגלל מיעוט האויבים של האמנוּת עכשיו, ואני דואגת בגלל קורות האמנוּת בעתיד, האם הן יתארו אמנוּת בלי אויבים, רצויָה לדעות החברתיוֹת, לרוחות הנושבות? 

 

 

 

                                                    

עניין המשפט

 

 

עניין המִשְפָּט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כי הוא ב״ק֮וּמָ֤ה יְהֹוָ֨ה בְּאַפֶּ֗ךָ הִ֭נָּשֵׂא בְּעַבְר֣וֹת צוֹרְרָ֑י וְע֥וּרָה אֵ֝לַ֗י מִשְׁפָּ֥ט צִוִּֽיתָ: (ח) וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה: (ט) יְהֹוָ֨ה יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים שָׁפְטֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י עָלָֽי״. כי אלֹהים עצמו ציווה את המשפט, ולמה ״וְע֥וּרָה״ אל המשפט שאלהים עצמו ציווה, וישראל אמר על ״בְּאַפֶּךָ״ ועל ״עַבְרוֹת״ שיובילו כאן אל המשפט, על הצורך בכעס שהוא הרואה איזשהו פגם בחסד ומוביל אל הדין שיגביל את החסד. והמשפט בא לעשות סדר במציאוּת המורכבת. ולמה צריך להזכיר לאלֹהים את המשפט? 

ואף על פי שיש יופי רב ב״וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה״ דיברנו בעיקר על יָדִין עַמִּים, הממשיך את וַעֲדַת לאומים המעלָה את אלֹהים למרום שממנו הוא רואה את כל העולם וחוזר להיות בורא שמים וארץ, לא רק אלֹהים של בני ישראל, וממבט זה רוצה דָּוִד להישפט, כי זה משפט במבט על כל העמים. אבל יש פה גם ספק באופן המשפט של אלֹהים, אמר ישראל, כי אם דָּוִד צודק ותמים [כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י] לא צריך לשפוט אותו, אבל יש כאן רצון שכל העַמים יידעו את זה, והוא בגד בפלישתים [בספר שמואל], כמלך אכזר ולא ישר, והם אחד העַמים שצריכים לראות איך אלֹהים יגן עליו. ויש פה גאווה שלו, כיודע איך אלֹהים צריך לשפוט אותו.  

  

הַסְּפָרִים. שַלְוַת זיכרונות

 

הַסְּפָרִים. שַלְוַת זיכרונות האמנוּת בסִפְרֵי האמנוּת, שַלְוַת היצורים העצמאיים השטים בַזמן, מתנוצצים ומואפלים בזריחות ובאֲפֵלוֹת, יודעים ומדַמים, כעֵדִים וכחֶזיונות,

ושְלֵוִים עומדים הספרים, ואף על פי שיכול אסון להחריב אותם יש בהם גם זיכרונות העותקים הרבים שלהם כמין זיכרונות העתיד. 

ועכשיו נדמה לי שגם הִתאספוּת השֵמוֹת הגדולה של היצירות מעניקה להם איזו שַלְוָה, כאילו שְֹפַת-שֵמוֹת שלמה שאין לה מחריב, שאין לה משמיד, ממשית באופן המופשט שלה, עצומה ביכולֶת ההגדרות שלה, ממלאה את סִפְרֵי האמנוּת, מבטיחה הפשטה לא נגמרת. 

ואני חושבת על השמות הכתובים בספר CHINESE PAINTING AND CLLIGRAPHY, ״פריחת שזיף באור ירח״, ״ג׳נטלמן מביט במפל מים״, ״חליל הדיָג נשמע על האגם״, ״מִשְכָּנָם של הנִצחיים בנחלים ובהרים״, ועל הקיוּם המופשט אֶרֶך-הרוח שלהם. 

 

אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

ושאלנו מה ״זאת״ ב״אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את״. ואולי עָוֶל שבהמשך הפסוק. ושאלנו על ״וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָֽם״, בלי גמול, וחשבנו שאולי צוררִי הוא אבשלום בנו, כי את אבשלום הוא אהב, וחשבנו ש״יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י״ הוא כמעט בלי יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִיתִי, ושוב הזכיר ישראל את בריחת דָּוִד אל הפלישתים ואת עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד, ואף על פי שכבר ידע שאלֹהים רצה שיהיה מלך אמר אֶסָּפֶה, ואותה רְאִיָּה כפולה בזה, אלֹהים הוא מחסה לו וגם יפגעו בו אויביו [וזה רצון אלֹהים]. 

וראינו ב״וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּן״ את רְאִיַּת מוֹתוֹ, כמו ב״אֶסָּפֶה״. 

 

[כשניסינו להבין את הכתוב דיברנו קצת על הניסיונות של תומס מאן להבין את הכתוב בתנ״ך, כי היה נדמה לנו שתומס מאן הכיר את העִברית הכתובה. 

״נאמר שם, וירא אדוניי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ורחל עקרה״, כתב תומס מאן,  ״הן לא נמצא בידינו מאמר מפורש ומכריע מפי אֵל-שדי על אודות טעם גזֵרתו, לא ביחס ליעקב ולא ביחס לכל אדם אחר הנוגע בדבר, וודאי שלא יצא מפיו מאמר כזה...העיקר הוא כי גזרת אלהים לא היתה מכוונת כלפי רחל...וגם לא יצאה מלפניו למען לאה, אלא היה בה משום תוכחת מוסר להורות את יעקב על דרך האזהרה לומר לו כי מידת השררה הבררנית והמפונקת שבהרגשותיו ומידת היהירות...כי דווקא משום שלא היתה התנשאותו הרגשית של יעקב אלא חיקוי, על כן הביאה עליו את העונש״, כתב, והמשיך על חיקוי דמות אלֹהים. 

הציטוטים מ״יוסף ואחיו״, תומס מאן, עמ׳ 210 תרגם מרדכי אבי-שאול]

 

תהלים ז: ד) יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי: (ה) אִם־גָּ֭מַלְתִּי שֽׁוֹלְמִ֥י רָ֑ע וָאֲחַלְּצָ֖ה צוֹרְרִ֣י רֵיקָֽם: (ו) יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּ֣ן סֶֽלָה:  

 

שמואל: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים

 

 

 

שבת. העתק השמש

 

שבת. העתק-השמש נִרְאֶה כמו סֵפֶר שלם וגמור, ובכל זאת הוא מעורר זיכרונות ילדוּת של צילוּמֵי השמש של תכניוֹת הארכיטקטורה, ומִתערבב פתאם גם זיכרון ״שוֹרֵי השֶמֶש״, הפָּרוֹת של הֵליוס ב״אודיסיאה״, אבל הוא כמובן לא שייך לעניין העתק-השמש, ובכל זאת נדמה שאיזו עדנה שבה אל העתק-השמש. 

 

*

בחדר המיוּן בבית-החולים אגף שוכבים ואגף מְהַלְּכִים, ואפשר לחשוב שהמְהַלְכִים בריאים יותר מן השוכבים ובכל זאת נדמה לי פתאֹם שהם המְהַלְּכִים בשְאוֹל, וכך הם קרובים אל המוות יותר מן השוכבים, וכך הם ברורים יותר מן השוכבים, תמונות עתיקוֹת דְּבֵקוֹת בהם, מיתוסים זורחים בהם. 

ואנחנו, המְהַלְּכִים במסדרונות אל המִרפאות, כבר יוצאים אל אור השמש, אל האנשים ואל הצמחים והאוויר תחת השמש.  

 

*

כשרֵעָיו של אודיסאוס הרגו את הפָּרוֹת של הֵליוס אל השמש הם בחרו במוות [אף על פי שגם הקריבו חלק מהפָּרוֹת כדי להציל עצמם], ולרגע חשבתי על אדם שבחר במוות כשאכל מעץ הדעת, אבל כמה רחוקים הדברים זה מזה, חשבתי, וגם חשבתי שבאכילת הפָּרוֹת של הַליוס היתה גם מין הריגַת יופי, והרי ״צאצאים להן אין, אך הן לעולם לא תגווענה. אֵלות אותן תרעינה, נימפות יפות-תלתלים, פאתוסה ולמפטיאה, אשר נאירה הנהדרת ילדתן להליוס-היפריון״. וכבר לא סרו מחשבותַי מההריגה של יופי, והיה נדמה לי שענייניהָ של האודיסיאה הם גם שמירה על היופי. 

 

*

 

גם המְחַזְּרִים הגאוותנים שוחטים בקר שאינו שלהם, ״הם השוחטים כל העת את עדרי צאנו הרבים ואת בקרו כבד-הצעד ועקום-הקרניים״, אבל עניינם אחר, והם, המחַזרים, כמין להקת-צַיִד, אבל כמו הרֵעִים של אודיסאוס הם הדמויות עטויוֹת הסיפור העתיק, הקיימות לעד בסיפור, וכשאני חוזרת אליהם עכשיו נדמה לי שקרֵבים גם המְהַלְּכִים עם זריחת המיתוסים עליהם. 

[הציטוטים מ״אודיסיאה״, הומרוס, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

הספרים. התרגלתי לקרוא על ההתקפה

 

הסְפָרִים. התרגלתי לקרוא על ההתקפה ועל השיקוּם ב״Rembrandt’s Nightwatch The history of a painting״ [״מִשמר הלילה של רמברנדט, ההִסטוריה של ציוּר״] שנתן לי ידידנו ההולנדי, ואני חושבת עכשיו על מין גאווה שלו כשנתן לי את הספר הזה על הצייר הגדול בעולם ועל הצלַת ציוּר שלו, ואני חושבת עוד על השומר הזקן ב״Rijksmuseum״ שאמר לי הסתכלי היטב על ״An Old Woman Reading״ של רמברנדט, ומאז אני מסתכלת עליה בספרֵי האמנוּת, ומאז אני קוראת בספר על ״מִשמר הלילה״, והידיד הזה הלך לעולמו, ואני ממשיכה להסתכל ברפרודוקציות, ולפעמים אני חושבת שאולי טיציאן יצר מין אפשרויוֹת לציוּר של רמברנדט, ואחרי כן כמעט אין דומה לציוּר של רמברנדט. אולי כמו ידידי ההולנדי אני מרגישה מין גאווה, אולי על יכולֶת האמנוּת, ואני חושבת גם על גאוות השומר במוזיאון, שכנראה רצה שאֶראה את יכולֶת האמנוּת להראות את עומק הבשר והדם, כמעט את פרודוֹת החומֶר, וכנראה רצה גם שאֶראה את הִתעלוּת האמנוּת אל הרחוק מן הבשר והדם. 

[וכל השנים האלה מחשבותַי על האמנוּת והסִפרוּת, שהן מִתעלוֹת כעיקרים גדולים, כמו עיקרי טוב ורע, והדין והחסד, ועיקר היופי שאי אפשר להוכיח את קיומו.]

 

                                                     

יוֹמנסִפְרוּת 53. ״כי אז נשאלת השאלה

 

יוֹמנסִפְרוּת 53. ״כי אז נשאלת השאלה חובתו של מי היא ליתן את דעתו על נִשמתו, המתגלָה כאן אולי כבעלת-ייעוד, אבל על כל פנים גם כצפויה לסכנות״ [״יוסף ואֶחָיו״]. זוהי היצירה הסִפְרוּתִית היודעת גם על מכירת יוסף, ויודעת על עִניין ״יִשְמְעֵאלִים״, ״מִדְיָנִים״ ו״מְדָנִים״, והם כבר בהוויָה שלה, ומחשבותיהם על יוסף ואֶחָיו בהוויָה שלה, ודברֵי הישמעאלי, ״וכוח דמיוני אינו מתנכר לי בשעה שאני מניח ומצייר לעצמי את המקרה על דרך המהתלה, שהוא יהיה האדון ואתם עבדיו״, כאילו ידיעה מן המקרא, אבל זו כבר ידיעת הישמעאלי מן היצירה, וכן, ידיעתה ויופיָה של היצירה הסִפְרוּתִית הזאת תלויים גם במקרא, ובכל זאת הם שלה, והם עצומים. ״אבל דמיון מיתת הכוכב והאפילה וצלילת הבן למעמקים, שארץ תחתיות היתה לו למשכן, כלל בתוכו את דמיון הזריחה וחידוש המאור והתחיה. ובכך הצדיקה את עצמה תקוותו הטבעית של יוסף בחזקת אמונה. אין היא מוסבת על השיבה מן הבור אל החיים הקודמים, ואף על פי כן נוצח הבור באמצעותה...אכן קבלת הכסות המגואלת בדם על ידי יעקב פסחה ועברה אל מעבר לחיי הבן. אולם, לוא אך היה האב מאמין לפי התוחלת הקדמונית, או אז, חשב יוסף בבור הקבר, מתקבל היה ברצון דם גדי העיזים חלף דמו של הבן, כימי קדם.״ 

 

[הציטוטים מ״יוסף ואֶחָיו״, תומס מאן, עמ׳ 46, 388, 406, תרגם מרדכי אבי-שאול]

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 52. בימי עצב אני שבה

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 52. בימי עצב אני שבה אל ״יוסף ואֶחָיו״. הרי לא תכזיב היצירה הזאת. ונדמה שהיא קצת כמדרש אבל היא שונָה מאד מן המדרשים, ותכליתה היא תכלית הסִפְרוּת היפה [האמנוּת], ודינָהּ הוא דין הסִפרוּת, וסיבותיה הן סיבות הסִפרוּת, ואם הן נמשכות והולכות מסיבות המקרא עליהן להיות כבר סיבותיה שלה, ואסור לה להיות מין ״הרחבה״ של הכתוב במקרא, או כמין תוספת. ואִסּוּרֶיהָ הם אִסּוּרֵי הסִפרוּת.

וכשיעקב שולח בה, ביצירת הסִפרוּת הזאת, את יוסף לשאול לשלום אֶחָיו בעמק שְכֶם, ואומר ״האם בשלווה הם רועים בתחום העיר הבצורה אשר בה התרחשו פעם מעשים קשים, שזכורים הם...״ וכשיוסף אומר בה ״הנני״, יש לה כבר לא רק סיבת השליחה התנכ״ית, כמעט העלאה לעולה, אלא גם סיבתה שלה, ידיעת מחשבותיו של גיבורהּ יעקב על המעשים שהתרחשו בשכם, ועל הזיכרון, שהוא כבר גם זיכרון הסִפרוּת עצמה את עצמה. ואסון שליחת יוסף הוא כבר גם אסונה שלה.

ואולי ידיעת מחשבותיו אלו של גיבורהּ, יעקב, נמשכת והולכת מידיעתם של מדרשים, ובכל זאת, היא גם ידיעת היצירה הסִפרותית על מה שהיא עצמה כבר סיפרה וכבר דימתה לה בדמות יעקב ובדמות יוסף, בדִמיוֹנוֹתיה שלה. 

ואני שבה אליה גם בגלל הידיעה העצומה בה, שנדמה שאינה נבדלת מן היופי, ונִהיית גדוּלה סִפְרוּתִית.       

 

  

   

[הציטוט מ״יוסף ואֶחָיו״, תומס מאן, עמ 348, תרגם מרדכי אבי-שאול]

 

 

יִטְרֹף נַפְשִׁי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

יִטְרֹף נַפְשִׁי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

בתחילה עִניין יְהֹוָה אֱלֹהַי, שני שמות של אלֹהים, ואֱלֹהַי הוא אלֹהים שלי, ובְךָ חָסִיתִי, ולמה הוֹשִׁיעֵנִי, כי החסות לא מספיקה, ויהֹוָה הוא שם האל שעניינו הזמן, אמר ישראל, ובפרק א בבראשית אין יְהֹוָה, והוא בפרק ב, ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״, יְהֹוָה הוא הקשור לתולָדוֹת שהן תמצוּת הזמן, וכאן בתהִלים הסתכלוּת על הקורֶה בעולם מראָה לו את היחס האישי של אלֹהים אליו, והוא אומר אֱ֭לֹהַי, במין וַדָּאוּת, ולמה הוַדָּאוּת של דָּוִד שאלֹהים אִתו, וזה מנוגד לכתוב בספר שמואל, ששם הוא בורח אל הפלישתים, ולא הבנו בשיחה שלנו את הוַדאוּת הגדולה, וחשבנו שזה מה שרק שירה יכולה לעשות. 

ואחרי כן ״פֶּן־יִטְרֹ֣ף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי״. גם אי-ודאוּת בתוך השירה. ודיברנו על המטאפורה, טריפת הנפש, אבל גם על הדם הוא הנפש, וכך יש בזה הריגה, ובכל זאת ראינו את המטאפורה מעל. ודיברנו על הברכה של יעקב ליהודה, רָבַץ כְּאַרְיֵה, ודָוִד הוא משבט יהודה, הוא עצמו כמו אריה, והרחקנו לכת אל דָּוִד יִטְרֹף את נפשו שלו. אבל בפסוק לפני כן רֹדְפַי. 

 

[וחזרתי מעט אל זְאֵב יִטְרָף . תומס מאן כתב ב״יוסף ואֶחָיו״ על לידת בנימין ״...מותה של רחל בלדתה את הרוצח הקטן, הרך הנולד, בן-אוני, הוא בן-ימין...״ וחשבתי שתומס מאן התכוון גם אל ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף ״]

 

תהִלים ז: (ב) יְקֹוָ֣ק אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִ֑יתִי הוֹשִׁיעֵ֥נִי מִכָּל־רֹ֝דְפַ֗י וְהַצִּילֵֽנִי: (ג) פֶּן־יִטְרֹ֣ף כְּאַרְיֵ֣ה נַפְשִׁ֑י פֹּ֝רֵ֗ק וְאֵ֣ין מַצִּֽיל: 

 

הַסְּפָרִים. וברפרודוקציוֹת-התחריטים

 

הַסְּפָרִים. וברפרודוקציוֹת-התחריטים בספר על פיסארו יש מין עִמעוּם, ואני לא יודעת אם הוא מראֶה את אופי התחריטים או את מעשי הרפרודוקציות, ובספר כתוב על התחריטים ״לנושאים הלא יומרניים ולפעמים לא מסודרים של פיסארו אין יכולת המשיכה המיידית של הרקדניות של דֶגָה או של העירום של רנואר. הקו שלו לעולם אינו סוחף או חזק כמו של דֶגָה, הפנים אצלו לעתים קרובות מצוירים באופן חלש או חסרי אינדיוידואליוּת. נראֶה שהוא עסוק יותר בחיפוש האפקטים של אווירה, ובזה הוא מצליח. בשליטתו באור וצל ובהשתקפויוֹת הוא ה׳אימפרסיוניסט׳ ביותר מכל עושי ההדפסים האימפרסיוניסטים״, ואני כמעט רואה את מה שיש בתחריטים עצמם, אותו אימפרסיוניזם, אותה הִתמוגגוּת האור והצל זה אל זה. 

ואני מביטה ברישום ״המשפחה של האמן״ שבו דמותו של פיסארו בכסא נוח, חוֹלמת, וסובבים בחלום ז׳ולי כשהיא תופרת, פול אמיל, מצייר ליד כן הציור, קוקוטֶה רושמת, ולוסיין עומד לידם, מסתכל מלמעלה, והרישום נוגע ללִבִּי, והמשפחה הזאת עצמה נוגעת ללִבי, וקמיל פיסארו, שהִתפתחוּת גדולה וצער גדול היו בחייו, נוגע ללִבי. והרישום הזה [ובעצם הרפרודוקציה שלו בספר], כאילו רעיוֹן בתוך רעיוֹן, כאילו רֹשֶם בתוך רֹשֶם, וכן, הוא מרושל מעט, אבל יש בו מה שרישום יכול לכמוהַ אליו, רֹשֶם נשאר של רעיון.   

[בתמונה: ״המשפחה של האמן״, פיסארו, מן הספר ״Pissarro. His Life and Work״ ]

 

 

                                                          

הַסְּפָרִים. כאילו כל יכולֶת ידידוּתָם

 

 

הַסְּפָרִים. כאילו כל יכולֶת ידידוּתָם של ספרים בספר ״Pissarro. His Life and Work״ [פיסארו. חייו ועבודתו], ובמשך שנים אני חוזרת ומסתכלת בו וקוראת בו, ואף על פי שלא מעניינים אותי פירוּשֵי אמנוּת הקושרים אותה בחיי האמָנים, נדמה לי שאיזו רַכּוּת בספר הזה אומרת שדמות פיסארו ודמוּת האמנוּת שלו כמעט דומות זו לזו, ואני חושבת על מין מתינוּת המבט באמנות שלו אף על פי שהיא תחילתו של זרם חדש מהפכני, ועל ההגעה אל ציוּרֵי השדֵרוֹת לעת זִקנתו שלו, כאילו דמותו והאמנות שלו הגיעו אל שיאן. 

ובכל זאת, כשאני קוראת בספר את ״נראֶה שהצער שהוא ניסה לעַדֵּן חידד את התחושות שלו. מראות Place du Theatre Francais  והשדרות הגדולות הם מהציורים הרגישים ביותר שלו״, אני חושבת רק על הציורים האלה עצמם, בלי עניין עידוּן הצַעַר, כי הם הגעָה לשִֹיאוֹ של רעיון. אני רואה את נקודת המבט הקבועה האחת, השקטה, כשהיא מכסה עכשיו באופן שווה את כל מִשטח הציור. היא רעיון גדול עכשיו, ובלי קָצֵה לשדרות המצוירות הציורים הם כמו בלי התחלה וסוף, רעיון בשיאו, כמעט יודע על הגעַת ההפשטה אל האמנוּת אף על פי שהוא שוכן בציור של שדרות.  

[התמונה: Boulevard Montmartre, morning, cloudy weather, 1897 קמיל פיסארו]

                                                    

 

 

שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

ושִגָּיוֹן לא רק כמין מִזמור אלא גם כמַחְשֶבֶת הנפש, מחשבת השירה, חשבנו, ושִגיוֹנוֹת גם קצת כמו הֶגיוֹנוֹת, ולא ידענו מיהו כּוּש בן ימיני אבל הכותב יודע מיהו ויודע על האִשה הכושית של משה ויודע על כּוּש בן חָם. וימיני הוא בן שבט בנימין, ודיברנו על ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״ שאמר יעקב, וישראל אמר גם שאול בֶּן-יְמִינִי היה טורף, מתחילתו, ויעקב ראה את הזאב כבר בילד הקטן שלו, ושבט בנימין הוא שבט של לוחמים, זה האופי שלהם, והאם אפשר לכבוש ארץ בלי אכזריות של זאב, ויעקב חשב שבני ישראל בחוזרָם לארץ ישראל יזדקקו לזאב הזה. 

ודיברנו גם על אכזריוּת אחרת, של שמעון ולוי בשכם, ולוי היה שבט הכּהנים, שהם אכזריים, אמר ישראל, וכשיוסף השאיר במצרַיִם את שמעון היה יעקב מוכן להפקיר אותו כי הוא הָרַג בשכם, והיה מין גִלְגּוּל של אכזריוּת. לפני אכזריוּת שבט בנימין. ולא כזאב. 

וחזרנו לשאול על כּוּש בן ימיני, והיה נדמה לנו שהוא כמין דִמיוֹן בתוך שִגיוֹנוֹת.   

 

תהִלים ז: (א) שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַיקֹוָ֑ק עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי:

 

בראשית מט: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף 

 

בראשית י:  וּבְנֵי, חָם--כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן.  ז וּבְנֵי כוּשׁ--סְבָא וַחֲוִילָה, וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא; וּבְנֵי רַעְמָה, שְׁבָא וּדְדָן.  ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד; 

 

שמואל א ט:  וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי

 

בראשית לד: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, 

 

 וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, 

 

 

                                                

הספרים 5

 

הספרים 5 

הספר ״ Art today״  הוא על אמנוּת ימים שכבר נגמרו אבל נדמה ש today שלו מוצק כל כך, כאילו נוצַק בשביל תמיד, ושאמנות today הזאת השפיעה על העולם במין זמן משלה, כאילו יצרה זמן אחר שגם עכשיו נדמה שהוא today. 

הייתי מסתכלת בו הרבה, כמעט בתדהמה, על רפרודוקציוֹת האמנוּת של ג׳קסון פולוק, דה קונינג, ראושנברג, ג׳ספר ג׳ונס, וורהול, פרנק סטלה, דוויין הנסון. וזיכרון התדהמה גדול, ואני מסתכלת שוב בספר הכבד הזה עם זיכרון התדהמה, ואני חושבת גם על האמנים כי נדמה לי שחָברו כמה אנשים לעשות דבר גדול בארץ גדולה. ואני חושבת גם על עניין תרבוּת הצריכה ואמנוּת הפופ, והוא לא מעניין אותי, ומעניינת אותי הגְּדוּלָה באמנוּת, והרפרודוקציוֹת והצילומים שבספר מצליחים להראות לי אותה. אחרי כן אני חושבת עוד על הפסל ״אִשה עם עגלת קניוֹת״ של דויין הנסון, שבספר כתוב עליו ״שום עקרת בית אמריקנית לא יכלה מעולם להיות מייצגת מושלמת של גזע עקרות הבית האמריקניות כמו ׳אִשה עם עגלת קניות׳ שלו״, והוא בעינַי גם מין קרוב-משפחה של הדיוקנאוֹת הרומיים שנעשו על פי מסֵכוֹת המוות, לא דומֶה להם, כמעט מגוחך, אבל הריאליזם הקיצוני שלו, העכשווי, מקָרֵב ומַרתיע כאילו נראֵית בו מסכַת המוות עצמה.

                                                    

 דוויין הנסון

 

הספרים 4

 

הספרים 4

״היצירה של טרנר לא יכולה להיות מועתקת [ברפרודוקציות]. אפילו ההדפסה הטובה ביותר משרתת רק כמעוררת את הסקרנות שלנו על אודות היצירה המקורית״, נכתב בספר J .M. W. Turner The world of Light and Colour”  ״, אבל כשאני חוזרת אל ״גשם קיטור ומהירוּת - מסילת הרכבת המערבית הגדולה״ בעמוד הראשון של הספר נדמה לי שאני רואה עיקר דברים, הִתְאַבְּכוּת הצְבָעִים אלה אל אלה, כאילו הִתאבכוּת הכֹּל, הכֹּל הוא ההִתאבכוּת, ואף על פי ששֵם הספר הוא גם ״העולם של אור וצבע״ אני חושבת רק על ההִתאבכוּת, שבה ההִתבהרוּת הנראית כאור היא כילידת ההִתאבכוּת, הַפְצָעָה בתוך ההִתאבכוּת. ואף על פי שיש בציורים של טרנר כמין הִתמוגגוּת, כאילו הֵעָלְמוּת, אני חושבת, הם אינם מרַמזים אלא מראים את הדבר כולו. 

 

 

יש לךָ על מי להשליכם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו ]

 

יש לךָ על מי להשליכם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו ]  

 

דיברנו על שאלת המדרש למה נאמר יְהֹוָ֗ה אַל־בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, ״וכנסת ישראל אומרת רבונו של עולם אף על פי שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג יב) ה' אל באפך תוכיחני״, ועל אהבה ותוכחה לא סותרות זו את זו במדרש, ודיברנו על שאלת ״אף על פי שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד יב), אל בחמתך תיסרני״, וישראל אמר גם שעל פי הקבלה ״יה״ הוא מדרגה גבוהה יותר של התגלוּת מ״וה״ [של ״יהוה״], טהורה יותר, והיִסוּרים כאן הם ישירוֹת מהאל, ודיברנו על המשל שיש בו שרי צבא רעים של המלך, שומרי שלטונו של המלך, והוא רודה בהם כל מדינה שהוא כועס עליה, והם לא מסכימים לרְדוֹת את המדינה של המלך, שסרחה, והם צווחים למלך, כי הם רואים עצמם כנציגי העם, ובנמשל ישראל הם שרי הצבא הרעים, רעים רק כלפי מדינות אחרות, כלפי אומות העולם, והם אומרים לאלֹהים [שאף וחימה הם הכרח אצלו] יש לך על מי להשליך את מידת הדין שיש לך, והמִדרש ערמומי, והרי אלהים בחר בהם, בישראל, כדמות של הרוֹדִים את האומות, הם שליחים רָעים שלו, והם אומרים אתה לא יכול להעניש אותנו על הרוע הזה. 

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ו

[ג] [ו, ב] ה' אל באפך תוכיחני. ר' יודן בשם ר' אמי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אף על פי שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג יב), ה' אל באפך תוכיחני, אף על פי שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד יב), אל בחמתך תיסרני. אמר ר' יוחנן משל למלך שהיו לו שני (קוסטנדין) [קוסטנרין] רעים, וכל מדינה שהיה כועס עליה, היה רודה אותה בהן, פעם אחת סרחה עליו מדינתו, והיה קורא (הקוסטנדין) [הקוסטנרין] לרדותה, והתחילו צווחין למלך, אדוננו המלך בבקשה ממך בכל מה שאתה רוצה לרדות אותנו רדה, חוץ מאלו. כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן אף וחימה למה, אמרו לפניו יש לך על מי להשליכם, ככתוב שפוך חמתך (על) [אל] הגוים אשר לא ידעוך (תהלים עט ו), ואף הקדוש ברוך הוא מקבל מהם ואומר ועשיתי 

 

 

                                                     

 

 

הספרים 3

 

הספרים 3

היָדַיִם ברישוּם יפות כל כך בגלל יְפִי הרישוּם. קווי הסילבֶר פוֹינט [חוד כסף] צלולים כל כך ברפרודוקציה שבספר עד שאני סומכת עליה מאד. ושם הספר, ״Leonardo da Vinci״, פתאֹם נדמֶה כמציג את ליאונרדו דה וינצ׳י כמעט כמציג את הרישוּמים והציוּרים שלו ולא את הרפרודוקציוֹת שלהם, ורישום היָדַיִם ענוג, והקַווים יוֹצְרֵי הצל דקים, והבהירוּת ליד הצל זַכָּה וקורנת, ודמוּת העֲצָמוֹת והשרירים והמִפרקים נוצרת בחסד הקַווים המקבילים הדקים, ולא תוכל להיות קיימת בלעדיהם, ואני לא יודעת אם מראֵה הקרינה היוצאת ממנה שייך לרישום המקורי. אבל אני מתארת לי את הצלילוּת והזַכּוּת בו. 

ורפרודוקציות של הרישום הזה כמעט בכל הספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י אצלי, צריכות להגיע אל הצלילוּת ואל הדקוּת.

 

 

הספרים הקטנים של ״The Little Library of Art״ [הסִפְרִיָּה הקטנה לאמנוּת] כמעט כמו ספרים לילדים ובכל זאת ספרֵי רפרודוקציוֹת אמנוּת העולם, היו כידידים חרישיים. עכשיו הרפרודוקציוֹת הקטנות כל כך כמעט מפליאות אותי כשהן ממשיכות להראות לי את דמוּת האמנוּת. 

ב״פיקאסו, התקופה הכחולה והתקופה הוְרודה״ הן מראות לי גם את הפרזַת ההבעה בכמה מציוּרֵי התקופה הכחולה, ואני כמעט רואה בהם ובציורים הוורודים גם אי-ידיעַת הרעיונות הגדולים שיבואו אחר כך. 

הספר יצא לאור ב1956 והוא מתחיל כמו סיפור, ״שמו של האיש הצעיר הכהה, החסון, עם העינים הנוקבות, שהגיע לפריס לראשונה ביום אוקטובר בשנת 1900, רועד במעיל עבה ונושא מטריה, היה פאבלו רואיז...״ [פרנק אלגר ]. 

ושוב נדמה לי שהספרים האלה נוצרו למען ילדים.      

 

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]   

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]  

 

שיחות על תהִלים בזמן מלחמה ועכשיו סוף מלחמה, ואני כותבת על עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי ועל שאר הפסוקים, כי ראינו כאן דבר אחד גדול. ועָשְׁשָׁה עֵינִי, חידלון שלו, ובִכְיִי ותְחִנָּתִי ותְפִלָּתִי, כדי שאלהים יעזור לו, וישראל אמר על סוגיית הקשר בין הנִמצא במציאוּת מסוימת והעֶזרה של האל, ואין לאדם להתפלל לפני שיעשה מה שלאל ידו לעשות, עד יֵאוּש, ולכן כאן לפני התפילה בכי ותחינה, ויֵאוּש. כי הרי התפילה היא רק תוספת. הרי היא חוצפה כלפי אלֹהים. 

ויש כאן בתהִלים כמין ידיעה שאלֹהים שמע, ושהאויבים שמעו, וְיִבָּהֲל֣וּ מאלֹהים. ואין בעינֵי דָּוִד דיוּן על קיוּם אלֹהים. אלֹהים קיים, ותמיד הוא צריך לשמוע [ויש איזה פרדוכס, כי אם אלהים שומע הוא יודע על הבכי והתחינה, ואין כבר טעם להתפלל].

ודָּוִד חושב שאלֹהים תמיד אִתו. ובתמיד אִתו יש גם הֶפְסֵד.

 

[(ח) עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי: (ט) ס֣וּרוּ מִ֭מֶּנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְ֝קֹוָ֗ק ק֣וֹל בִּכְיִֽי: (י) שָׁמַ֣ע יְ֭קֹוָק תְּחִנָּתִ֑י יְ֝קֹוָ֗ק תְּֽפִלָּתִ֥י יִקָּֽח: (יא) יֵבֹ֤שׁוּ׀ וְיִבָּהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵבֹ֥שׁוּ רָֽגַע: ]

 

 

 

מהירים הזיכרונות,

 

 

מהירים הזִכְרוֹנוֹת, מִתהווים מיד, ובכל זאת הפתיעו אותי עכשיו דברים שכתב אפרים בן יקיר על צילוּמים מתערוכת רישוּם מיד בסוֹפָהּ, כשקרא לצילומים האלה ״זִכְרוֹנוֹת״, ״זִכרונות מתערוכה שלישית בגלריה ״מבט״...״. הוא שלח לי אז את הצילומים במין אלבום קטן שעשה, ושכחתי את האלבום הזה, ועכשיו מצאתי אותו והזִכְרוֹנוֹת שבאלבום ישָנים מאד, כמעט נִשכחים, וממהרים זִכרונות חדשים להִתהווֹת, מִתהווים על אודות ה״זִכרונות״ ששלח אפרים בן יקיר. 

גלריה ״מבט״ כבר נסגרה, ואפרים בן יקיר הלך לעולמו, ונדמֶה לי שחלק מהרישומים המצולמים עצמם נמצאים אצלי, ואני לא יודעת איפה הם, וכאילו הם עצמם כבר רק מה שאני מדמה לי. 

והזִכְרוֹנוֹת שיתהווּ, האם יִצרו דִמיוֹנוֹת רבים, על מלחמה, על סוף מלחמה, על מנוחת הארץ, על כְּמִיהוֹת, על אמנוּת.   

[בתמונה: ההזמנה לתערוכה, עם צילום של רישום בצד האחורי שלה.]     

 

  

חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת 2

 

 

חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת 2 

 

בראש השנה במלחמה העֶצֶב שלי רב, והוא העצב העִברי, והוא עתיק כמעט כמו האמנוּת, ואני חושבת שהאמנוּת לא תנחמנו. בכל זאת אני מסתכלת בספר על אודות דונַטֶלוֹ, והוא קצת קרוע, ואני נמשכת אליו, ונדמה לי שהאמנות עומדת לזמן מה כנגד העצב. ואני מדמה לי שהצילום של ״דָּוִד״ הנִרעד בין כמעט דמוּת נַעַר אַהֲבִים, כמעט דמוּת נַעַר נשי וכמעט דמוּת לוחם, וכמעט מִתקשט ברַעֲדוֹ היָפֶה, מראֶה לי מה שראיתי בפירנצה לפני שנים, ונדמה לי שאני מביטה בצילום הזה כמו שהִבטתי אז בפֶּסֶל בפירנצה, בפליאה, בהבנה ואי-הבנה, רואָה את חמיקַת הצל והאור על הגוף הנערי, תוהָה על העצמיוּת הגדולה בגוף העדין, ואף על פי שהספר לא מראֶה את כל צִדֵּי הפסל הוא מראה את בְּרַק הברונזה הנוֹגַהַּ אל צְדדיו, ויכולתו של ספר האמנוּת ויכולֶת הזיכרונות שלי כמעט תלויות זו בזו. ו״דָּוִד״ הזה, בספר ובזיכרונות, גם מחזיר אֵלַי את העצב הארוך. 

 

 

ורַבִּים אצלי הספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י, ושנים רבות הם אצלי והם כמעט מראים לי לא רק את רפרודוקציוֹת הרישוּמים והציוּרים אלא גם את יְמֵי חַיַּי. ועדיין מגיעים אלי ספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י, בתוך ימי חיי, כיודעים את הצורך ברפרודוקציוֹת הרישומים על דַפים, על נְיָר, אשליַת הרישומים עצמם על הניָר. 

בספר על ליאונרדו דה וינצ׳י שיצא לאור ב The Hamlyn Publishing Group  ב1975 אני מוצאת איזה דף ניָר שכתבתי עליו ״אולי איזה מוּם ברישומים של אֶנגר, אולי מוּם איזו נַחַת, בלי ידיעה על הצורך באי-נחת, ואני חושבת על שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל״, ואני חושבת אין מוּם ברישומים של ליאונרדו דה וינצ׳י, ואני כבר רגילה כל כך לראות את הרפרודוקציוֹת שלהם בספר עד שנדמה לי לרגע שאשליַת הרישוּמים עצמם בו אינה אשליָה.

ואולי עושָה זאת מין הרגשה מוזרה ומוטעית של הִתקרבוּת יושֶן הרפרודוקציוֹת אל יושֶן הרישומים המקוריים.