רפרודוקציות של רישומים

 

רפרודוקציוֹת של רישוּמים 

סֵפֶר האמנוּת הזה, ״רישומים איטלקיים מהמאה ה-15 עד המאה ה-19״, אהוב עלי כל כך, רק רפרודוקציוֹת של הרישוּמים בו, לא הם עצמם, אבל הן מזכירות לי כל השנים את הרישוּמים עצמם, ונזקקתי להן כל השנים, כאילו היתה בהן דמותו הגדולה של הרישוּם, כאילו הוצגו יחידות בעולם, כמעט יודעות שהרישומים עצמם נוצרו יחידים, כמעט שומרות את כיסופיהם ואת רושמָם כל הימים והשנים, בספר. 

ואני חוזרת אליהן מרפרודוקציוֹת-האינטרנט ונדמה לי שהן רוטטוֹת בדפי הספר, כמו רעיון ורושֶם של רעיון על נייר הספר, כדבר נאחז בנייר ורוֹחֵף-כמעט-נעלם מעליו, כמו הרישוּמים. 

 

והרפרודוקציה הזאת של הרישוּם של טיציאן כמעט מראָה לי את הקַו של טיציאן,  וכמה הוא רחוק מן הקַו הטהור הכמעט-מדעי של ליאונרדו דה וינצ׳י, והוא כשואף אל הבעַת הגופני, המלא, כמעט אל עומקֵי הבשר והדם, ומזכיר לי את פנייַת כמה מציוּרֵי טיציאן אל העתיד, כמעט אל רמברנדט. 

 

 

[בתמונה מהספר: רפרודוקציה של רישום של טיציאן]

 

 

 

                                                  

                                       

                                         

Andy Warhol. Campbell’s Soup Cans. 

funding provided by  

Andy Warhol. Camp

אל עונג ספרֵי האמנות

 

עונֶג סִפְרֵי האמנוּת 

קראתי באתר של  rijksmuseumשהשומרים במוזיאון נהגו במאה האחרונה לסַיֵּר עם כלב לצִדם, ושחברת הכלב הנאמנה סיפקה עוד עינַיִם שאפשרו לשומרים להֵרגע מעט ואולי גם נתנה להם רגע להעריץ את ״משמר הלילה״, והיה נדמה לי שבצילוּם הישן של הציוּר ושל השומר והכלב היתה דמוּת הילדה כעיקר האור, וכך הלכתי לקרוא שוב על ״משמר הלילה״ ועל ההתקפה עליו בספר שנתנו לי ידידַי ההולנדים לפני שנים, וכך חשבתי איזה תענוג יהיה לי בשִיבָה אל סִפְרֵי האמנוּת הישנים. 

בפרק ״הסַכִּין והאור החדש״ קראתי שוב על ההתקפה על הציוּר ב1975 ועל קריאת השומר ״לך אחורה מן השטיח הזה בבקשה, אדוני״ רגע לפני ההתקפה ועל הנערה שצעקה כשראתה את הסכין, וקרוב אלי היה הספר הישן, ונהירוֹת היו התמונות בשחור-לבן של יצירוֹת האמנוּת, כאילו הראו את הרעיון העירוֹם של היצירוֹת. 

וב״The Art of Rembrandt״ (Optimum Books) קראתי עוד על דמות הילדה ב״מִשמר הלילה״, ״ילדה קטנה אלגנטית בשמלה צהובה רקומה עם צִפּוֹר מתה תלויה ממותניהָ״, ושוב היה נדמה לי שהיא בת דמותה של סַסקיה, ושוב נעצבתי בגלל מוֹת סַסקיה. 

 

הצילום של משמר הלילה, השומר והכלב.

                                                

לא יהיו במשפט [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

  

עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

ומהו הַמִּשְפָּט, הוא כבר ידוע כאן [ואין צורך לומר מהו], ושאלנו על לֹא־יָקֻמוּ, וישראל אמר לא יעמדו במשפט, כלומר לא יהיו במשפט, והאם הפסוק אומר שאלֹהים לא ישפוט את הרשעים, לא יִתֵּן לרשעים לעמוד מולו, ובפסוק אחר כך ״כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭קֹוָק דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד״, יודע דרך צדיקים ולא יודע דרך רשעים. הרשעים הם חלק מדרך המציאוּת, שאין לאלֹהים מה לעשות בהם. 

ומה שכר הצדיקים, רק שאלֹהים יודע אותם, והכותב לא יודע מה אלֹהים רוצה ביחס לצדיקים. תהִלים הוא כבר לא חלק מן הנבואה [שיש בה התגלות אלהים]. 

וחזרנו אל עניין המשפט, כי כתוב עַל־כֵּ֤ן, כי אם הרשעים נִדָּפִים ברוח [כַּמֹּץ] הם לא יכולים לעמוד במשפט, וישראל אמר אם כך שאיפת הצדיקים היא לעמוד במשפט, לזכות במכלול מעשיהם לעמוד כצדיקים, ואילו מכלול הרָשָע הוא מכלול התנועה שלו בעולם, עִם הרוח. הוא היותר טבעי לעולם.   

 

[תהלים א: לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ:(ה) עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:(ו) כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭קֹוָק דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד:[

 

בראשית יח:... חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט]

 

 

בתור לחיסוּן הבוקר

 

במרפאה בבוקר בתור לחיסוּן הבוקר חשבתי שהחיסון הוא כמין חיקוּי-זיוּף של תשוּבַת הדברים, הוא כמין הופעַת הדומֶה לדבר לפני הדבר עצמו, ושוב חשבתי על הצורֶך בחיקויים ובדומים ועל הדוֹמִים החוזרים שָבים בסִפרוּת [באמנוּת], ועל הצורֶך הכמעט נוגע ללב, הטועֶה, לראות בזיכרוֹנוֹת שלנו מין תשוּבַת דברים. 

 

October 21, 2021  

 

יוֹמנסִפְרוּת 11 אֵמילי סיניקו. מֵהִתְהַלֵּךְ בארץ. 

כמעט לא מפליאה הופעַת אמילי סיניקו [״מקרה מצַעֵר״] ב״יוּליסס״, כי ידועה חזרתן של דמויוֹת בתוך הסִפרוּת, אבל חשבתי פתאם ש״יוליסס״ הוא קצת כמו השָֹּטָן בספר איוב שבא מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, ושנדמה שאין מי שרואֶה בארץ יותר ממה שהוא רואה [רואֶה גם בשביל אלֹהים] ואין עוד מי שאומר עוֹר בעד עוֹר על ״אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע״, כי ההִתהלכוּת הגדולה של ״יוליסס״ ויכולת ראיית הארץ שלו דומות קצת לאלו של השָֹּטָן, וכש״יוליסס״ מראֶה את אמילי סיניקו הוא כבא משוט ומהתהלכוּת בארץ, שבה ראה גם את אמילי סיניקו. אחד הדברים שראה.

ואף על פי שהופעתה ב״יוליסס״ היא כמין משחק, היא אחד ממראוֹת ההִתהלכוּת בארץ, שיוכל לומר עליהם את דבריו. גם עוֹר בעד עוֹר.

האם מופרז תיאוּר ״יוליסס״ כדומה לשטן שבספר איוב. נדמה לי שההפרזה עצמה מתאימה ל״יוליסס״.  

 

״על איזו שאלה רב-הברתית שלא ממין העניין השיב האורח בתשובה שלילית חד-הברתית? 

האם הכיר את הגב׳ אמילי סיניקו המנוחה, שנהרגה בתאונה בתחנת הרכבת של סידני-פארֵייד ב-14 לאוקטובר 1903״. [יוליסס, איתקה, ג׳יימס ג׳ויס. תרגמה יעל רנן]

״...חקירה בעניין גופתה של מרת אֵמילי סיניקו, בת ארכעים ושלוש, שנהרגה אמש בתחנת סידני-פרֵיד״ [מקרה מצַעֵר, דאבלינאים, ג׳יימס ג׳ויס. מאנגלית אברהם יבין]

איוב ב: ״ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, אֵי מִזֶּה תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשֻּׁט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב--כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע; וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ--יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ... ״

 

 

יום רביעי ערב חג הסוכות

 

ערב סוכות

חַג וחָגָּא לא נִפרדים כאילו נאהבים ונעימים כאילו בחייהם ובמותם כמו כורַח היוָלדוּת הקרובים, וכאילו כורַח היוָלדוּת שֶבֶר ואֵימָה ופחד, ומלחמה ושדות אפרסקים נשרפים, ומִנהרות קרובות, ועֲמָקִים עמוקים בזמן, כאילו כורַח חייהם בזמן, וחיֵינו בזמן. 

 

רש״י כתב ״חָגָּא - לשון שֶבֶר ואֵימה ופחד לשון יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר...״, והמשכתי לחשוב על כפילוּת הג׳ בחָגָּא ועל חַג [וגם על חָגָּא המאוחר כחג של נוכרים]. והוא הוסיף את ״חַגְוֵי הַסֶּלַע״. שֶבֶר וסֵתֶר. ורציתי את הסֵתֶר.   

 

 

בסוף ״החוף הגורלי״. רוברט יוּז כתב שחצי האי טסמן הוכה בקללת סדום שרבצה עליו זה שנים רבות. תחילה היתה רעידת אדמה, אחר כך ב1897 שריפת יערות שכילתה את יישוב העונשין. ״אינכם צריכים אלא ללכת לצוקי הבזלת השחורים התוחמים את חצי האי טסמן, לזחול בשיחים אל שוליהם הבלתי-מגודרים, ולהתבונן מטה אל היריעה הרחבה הקמוטה והמתנוצצת של הים הכולא אותנו״. רוברט יוּז כמעט תיאר גורל, או כמעט תיאר מעשה אלוהי.  

 

[החוף הגורלי, רוברט יוּז, דביר, מאנגלית: עדי גינצבורג הירש.]

 

                                                       

 

*

זה היה יום אחר. ב-2022.

 

זה היה יום אחר. ב-2022. כתבתי אז על מסכת יוֹמָא. 

עכשיו, השֵם שִבעה באוקטובר כמעט משכיח את השם האחר ב-2023, שִמחת תורה. השכם בשִמחת תורה דימיתי לי שירי הטילים נועד להזכיר לנו את מלחמת יום כיפור בעוד יום חג. היה לי דמיוֹן מוגבל. 

ומטרידה אותי פתאֹם המִלה חַג שיש לה חֲבֵרָה-אוֹיֶבֶת, חגָא.

 

 

Naomi Wallach

October 7, 2022   

 

ביום הכיפורים ״ירושלים״ של סלמה לגרלף במקום מסכת יוֹמָא. ובכל זאת, הצורֶך הברור של עמידַת יְפִי המִשְנָה מול יְפִי הרומן.

היציאה בסוף יום הכיפורים אל רֵיחַ הבשר הנִצְלֶה באוויר הרחוב נהיית דומה קצת ליציאה של נֹחַ מן התֵּבָה אל ״וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹח...״. ההגעה המהירה כל כך.

אחרי כן, בכל זאת אני קוראת קצת במסכת יומא. ״שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ...״.

אפילו רק בשביל ההתחלה הזאת, אני חושבת, ואני ממשיכה לקרוא, ואני לא רוצה להבין לגמרי את כל היופי, ואני לא שואלת לגמרי מהו היופי של ״הֶילֵּנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ״ בתוך מסכת יומא, קצת כמו שאני לא שואלת לגמרי מהו היופי של הרומן.

*

דניאל שלח לי היום הגדרות מִלּוֹן חדשות שלו. ובהן, 

אילץ: גרם שלא יוכלו שלא

הבין: ידע שאולי דבר נכון כי אולי דבר אחר נכון 

אויב: מישהו שמרע לנו ואנחנו מרעים לו

 

כמו לא-חיים [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

כתבתי בימֵי אסון ורָעָה ומלחמה ומחלה אנחנו מתחילים לקרוא בתְהִלִּים ונדמה לי שאבין משהו מן הימים, ועכשיו נמשכים ימֵי אסון ורָעָה ומלחמה ומחלה, ונדמה לנו שקוֹרֵס הפסוק ״כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְקֹוָ֗ק חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה״ כי אי אפשר להגות יומם ולילה וזה מנוגד ל״בְּתוֹרַ֥ת יְקֹוָ֗ק חֶ֫פְצ֥וֹ״ כי חפצו הוא דבר לא נגמר, לא מוחלט כמו והגית בו יומם ולילה, ואין בו הכרַת התורה ואילו בפסוק ״אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב״ ישנה הכרַת הלצים והחטאים והרשעים, ובעצם, אומר ישראל, תהלים יעסוק בצד הנפשי של המאמין, ואילו כאן סתמיוּת של התורה. 

ואנחנו חושבים שהדימוי כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם רחוק מחיֵי אדם, מוטעה, וכמו ביהגֶה יומם ולילה יש כאן תיאור מופרז וגם נִשחק בקַלּוּת. וזה דומה ל״וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל״, עָלֶה שאין לו הִשתנוּת בזמן, כמו לא-חיים. 

וכל הפרק הזה בעצם מעמיד את לימוד התורה ואת הצדיק כמגוחכים, אומר ישראל, והשיא הוא בהשוואת הרשעים למוץ, המוץ החיוני לגרעין, ולמה נאמר לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים, הרי אין בפסוקים לפני כן צדיקים והאיש לא מוגדר כצדיק, והרשעים כאן מול האיש ולא מול צדיקים, והם היודעים לתת עצות והם בפסוק הזה כַּמֹּץ, המֹץ המחזיק את הגרעין, כמעט כהחזקַת הפרי, וזאת החזקת עיקר העולם. כך, הרשעים מחזיקים את העולם. 

[אחרי כן אצטרך עוד לשאול למה ספר תהִלים מתחיל בפרק הזה.]

 

]תהלים א: א) אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב:(ב) כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְקֹוָ֗ק חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:(ג) וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־(פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ:(ד) לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ:(ה) עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:(ו) כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭קֹוָק דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד:[