יום ראשון
עִבְרִיּוּת הכלב ״לביא״ בתרגום ״הדֹב״ של פוקנר קצת מוזרה, וגם כמעט נעימה בגובהה, והיא מקרבת אלי את דמוּת הכלב ומרחיקה אותה, ואחרי כן אני כבר רואה ב״לביא״ מין יצירה יָפָה, וכבר נדמה לי ש״לביא״ הוא תרגום נהדר לשם הכלב [ Lion].
״...למן הרגע שנגע בוּן בראשו של לביא ואחר כך כרע לצדו ומישש את העצמות ואת השרירים ואת הכוח, כאילו היה לביא אִשה – ושמא בון הוא שהיה האשה. כך מסתבר יותר – הכלב הגדול, הרציני, המנומנם למראה, שלא אכפת לו, כדברי סם, בשום אדם ובשום דבר, והאיש האלָם, קהה הרגש, בעל הפנים הקשות, שזורם בו קורטוב רחוק של דם אינדיאנים ומוחו כמעט מוח ילד.״
״היה לו איפוא לשנוא את לביא ולירוא אותו, אבל הוא לא שנא ולא ירא אותו. נדמה היה לו שיש גזֵרת גורל בדברים״ [הדוב. ויליאם פוקנר. תרגם אמציה פורת. הוצאת דביר. עמ׳ 79, 84]
*
בזמן הקריאה ב״צַלהבים״ מחשבות על יופי כמעט גְּנֶסִיני ועל הפגם הגדול בתוך הדמיון לסגנון של גנסין, פגם אִי-הימָצאוּת הסיבה העמוקה הכבדה של גנסין.
יום שני
כתבתי לאחי משהו על ציוּרֵי הילדוּת שלנו. כמעט כגעגוע. לא כתבתי לו שציוּרֵי הפרחים הרבים אז אִפשרו את צמיחתן של תכוּנוֹת יציבוֹת, שחזרו והופיעו אחרי שנים ברישוּמים, גם ברישוּמים המופשטים. עכשיו נדמה לי שאפילו דיוק הפרטים שהתפתח בציורֵי הפרחים נהיה לתכונה חזקה כל כך שגם הרישוּמים המופשטים נזקקו לה.
*
מין תקווה עכשיו: בזמן ששר המשפטים רוצה להחליש את כוחו של בית המשפט העליון הוא בעצם מזכיר לעם את צורֶך בני-האדם בְּמשפט, צורֶך שהוא מתכוּנוֹת-הרוּחַ העתיקוֹת שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה