שֵם, יום המוות ובית אֵבֶל [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

 

כמובן, שאלנו על ההשוואה כאן, כי כמעט אי אפשר להשוות שֵם לשמן טוב, ובכל זאת קֹהלת משווה את השֵם, שהוא הגדרת משהו באופן שלם [אלֹהים והאדם קוראים שֵמוֹת], לשמן טוב, שהוא תופעה, וקֹהלת אומר שההגדרה טובה יותר מהתופעה, 

וב״י֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ״ יום המוות טוב מיום הִוָּלְדוֹ, וישראל אמר בהִוָּלְדֽוֹ הגדרה של צֶלֶם חדש, ולמה המוות טוב יותר, כי המוות מגדיר לגמרי את המאמץ של הצֶלֶם המסוים הזה. 

וטוֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה, ואין כאן אָדָם אָבֵל אלא בית אֵבֶל, וכמובן גם עניין הטומאה בבית אֵבֶל, טומאת המוות, ובכל זאת הבחירה כאן בטומאה, וטוב ללכת, לא טוב להגיע, ההליכה טובה ולא ההימצאוּת בבֵּֽית־אֵ֗בֶל, בהליכה יכול אדם לדעת על הטומאה אבל לא יצטרך לנגוע בה. כי יש כאן תכלית הידיעה. ו״וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ״, זאת הידיעה על המוות ועל הטומאה. והוא צריך להתרחק ממוות ומטומאה אבל אין לו מִפלט מהליכה אל בית אֵבֶל, אמר ישראל. 

 

 

[התחלתי לכתוב את הדברים האלה ביום השיבוש הלאומי, ובדִמיוני ראיתי את צורֶך ידיעתו של יום השיבוּש על טוֹב שֵׁם מִ-, על כמעט היקָשרוּת שמו שלו לטוֹב שֵׁם מִ-, לטוֹב יום המוות ולטומאה. והרי דימיתי לי שבשם של היום הזה היתה ידיעה על דברים שכבר נִשתבשו, על השיבוש תמיד, על הפחד מן השיבוש מיום הִוָּלְדֵנוּ עד יום המוות. רק בדִמיוֹנוֹתַי כל זה.]

 

 

 

קֹהלת: ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ:(ב) ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ:

 

 

בראשית א: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה 

בראשית ב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת,