נורא, מדהים ומהמֵם
"הולכת אני ברחוב לתומי", כתבה אִמי מתל אביב להוריה בעמק בשנת 1942, "חַם, ובכלל קצת עצלוּת נכנסת לנשמה, ופתאֹם מאחד האוטובוסים שהם כזבוּבים הללו לרוב, נשמעת איזו צעקה פראית... ובאמת מה קרה, פשוט זה היה צבי. שמחתי נורא...", ובהמשך המכתב היא כתבה "אחה"צ הייתי בקופ"ח. גם עסק יפה, התביישתי נורא...והד"ר אמר שאין לי כלום בעיניים...".
אִמי, שהיתה אז בשנות העשרים של חייה, כתבה בשֹפת האם שלה, מין מִקשה אחת יצוּקה מלכתחילה מתוך אפשרויות רבות.
אני רואה פתאם ש"מדהים" ו"מהמם" המצויים של השפה העכשווית הם כ"נורא" שלה. כמובן, הנורא, מעיר היראה הגדולה, והתדהמה הקשורה לגילויי האמיתות המחרידות, לבהלה ולזעזוע, הם שיא התיאור ליפה ולטוֹב, המזכיר לנו את השֹיא הנורא שאין להגיע אליו.
כשיצירות האמנות הלא מצוינות מתוארות עכשיו על ידי ההפרזה המחבבת כמדהימות וכמהממות הן זוכות כנראה למין תזכורת רִגעית מבהיקה קצת של הדבר הגבוה והנורא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה