הידיעה על הגעַת השֹעיר למדבר לארץ גזֵרה נוצרה מן המרחק של הסוכה האחרונה ושל העומד מרחוק ורואה את מעשיו של השֹעיר, מהתחנות שבדרך, מהנפַת הסודרין, מהערכת המרחק ומסימן לשון הזהורית. כשהשֹעיר הגיע לארץ גזירה נשמר המרחק ממנו גם מפני שאחרת לא היתה נקראת "ארץ גזירה".
כשקראתי על השֹעיר המשתלח במסכת "יומא" במשנָה חשבתי שארץ הגזירה היתה כארץ ידועה ולא ידועה כאחת, שהידיעה עליה כמעט ערטילאית. כי נדמֶה שארץ הגזירה היתה רחוקה כל כך, ושהידיעה עליה נוצרה הרחק כל כך ממנה עד שהיתה דומה לידיעה על רעיון. וגם הידיעה על הגעתו של השעיר אליה היתה דומה לידיעת רעיון.
כך, כשהשֹעיר הממשי המוחשי הגיע לארץ הגזירה המוחשית הוא גם הגיע אל מה שהוא כמעט לא מוחשי בתוך המרחק, והידיעה על הגעתו נהייתה דומה לידיעת דבר לא ממשי, והכהן הגדול היה צריך לסמוך על הכמעט לא מוחשי ועל הידיעה הזאת.
חשבתי אחר כך על יכולתן של מִלות המשנָה, קצת כמו יכולתן של מִלות השירה, להיות כדבר שאין לו תקדים, וגם על השאיפה של האמנוּת להגיע אל הכרַת עולמות נבנים ונחרבים, שהם לא לגמרי מוחשיים, ושאין להם קרקע יציבה.
ואחרי כן חשבתי גם על האמנוּת העכשווית של בניית מִבנים ופירוקם [כגון "מונומנט" עם פיגומי הבניין בתערוכה "סביבות עבודה"], עם משמעויות חברתיות ואחרות, שכנראה לא מעוניינת בבנייה ובהחרבה של עולמות אלא של עולם אחד קרוב ומוכָר מאד, ועל שירה עכשווית שעדיין מביעה גם את הידיעה מן המרחק, שהוא גם מרחק העולמות הנבנים ונחרבים, שאיננו יכולים לראות, על המִלים "של מי את, ירושלים ? ילדה נטושה" בשיר של עדי קיסר, וגם על הארץ הזאת, שהידיעה עליה ועל עתידה מוכרחה להיות קצת כמו הידיעה הנוצרת במרחק וכמו הידיעה על עולמות נבנים ונחרבים.
[ו,ח אמרו לו לכוהן גדול, הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר--דידביות היו עושין, ומניפין בסודרין, ויודעים שהגיע שעיר למדבר. אמר רבי יהודה, והלוא סימן גדול היה להם, שלושת מילין מירושלים ועד בית חורון: הולכים מיל, וחוזרים מיל, ושוהין כדי מיל; ויודעים שהגיע שעיר למדבר. ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה