כמובן, אמנוּת המחאה לא זקוקה לריחוק מן האירועים אלא לקִרבה אליהם, אֶל המייָדי והדָחוּף. לפעמים נדמה שהיא תוכל להעדיף את רושֶם האירועים על פני רושֶם האמנות, אבל בעצם היא מוכרחה להשיג את שניהם. רק הרושם החזק שלה עצמה יצליח להביע את הכרחיוּת הַזְכָּרַת רושם האירועים.
היא שומרת אז יחדיו את המיידיוּת והקִרבה אל אירועי המציאוּת ואת ההפלגה אל מרחקֵי האמנות. והרי האמנות כולה אינה זקוקה לריחוק מאירועי המציאות, אלא רק למרחקיה שלה עצמה, למרחקים הלא מושגים שלה.
[אני רואה עכשיו בכמה משירי "ערספואטיקה" את הדבר הזה, ואולי אני טועה, אבל אני רוצה את הראייה המיידית הדחופה הרעננה.
ואני קוראת שוב את השיר "בצפון קופאים" של דליה רביקוביץ, אחרי זמן ארוך כל כך, ואני רואה איך הוא שומר את המיידי ואת מרחקי האמנות.
"...הוא קם, הוא עומד, הוא נפטר, הוא חפשי
כל הצרה הזאת
עלי ועל ראשי." ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה