הִתנגדוּת הסיפור הקצר.

כשאני חוזרת לקרוא את "ליל החוּזרָרים" של קלייר קיגן אני חושבת שוב על ההִתנגדוּת של הסיפור הקצר להִתארכוּת העלילה ולקפיצוֹת דרך של העלילה. 

אני חושבת על כך בעיקר בגלל עלילת חיי הילד של מרגרט ובגלל קפיצוֹת הדרך שלה, שיש בהן מין תיאור נחפז של שלבי התפתחוּת הילד.   
עלילת חיי הילד ממהרת כל כך אל סוף הסיפור כי הוא סיפור קצר, וקפיצות הדרך אכן מצליחות לקצר את סיפור העלילה של הילד, אבל אינן מצליחות לשמור את תכונות הסיפור הקצר. לכאורה הן יוצרות מין תִמצוּת, אבל אין בהן הדברים שרק לכאורה נאמרו, ושהם מעֵין קוֹל בתוך הסיפור.
ההתנגדות הקשה המוצקה של הסיפור הקצר לקפיצות הדרך האלה דומָה קצת להתנגדות שבדמותה של מרגרט, שהתכוּנוֹת שלה, כמו חומרי הגוּף, נועדות להחזיק מעמד כל ימיה, ולהיות מין כוח מנוגד לתכונות אחרות.      
כך, נדמה שקפיצות הדרך בוגדות לא רק בדמות הסיפור אלא גם בדמות העיקרית המתוארת בו, דמותה של מרגרט.        
אבל העיקר הוא לא ההתנגדות של הסיפור הקצר להתארכוּת העלילה ולקפיצוֹת הדרך שלה אלא ההתנגדות כתכונה, כמו תכונת חומר קשֶה, או כמו תכונת כוח מנוגד. ההתנגדות היא אחת מתכונות החומר הקשה הבונֶה את הסיפור הקצר.