משהו על המשל.

בגלל העניין של מר בנט והתוכניות שלו והעניין של השותפים האחרים נזכרתי בשועל ובחסידה במשל של לה פונטיין. אבל המשל איננו תלוי כלל במר בנט  ובשותפים. החיוניוּת שלו צומחת לא מיכולתו להציג מין בן-דמות של תכונה, של אדם, של מצב, אלא מכך שהוא אינו מציג בן-דמות של כל אלה אלא מציג דמויות משלו. אמנם הן לא מפותחות מאד, אבל כמעט כמו שדמויות הסיפור הקצר נשענות על מה שהסיפור כבר אמר לכאורה, הן נשענות על מה שהמשל כבר אמר לכאורה. והן לא זקוקות לנמשל.

לשועל שבמשל יש די עניינים משלו. יש לו עניינֵי הידידות, סֵבר הפנים, הנקמה, הבושה וגם העניין הנסתר קצת של התרנגולות, והוא לא זקוק לעניינֵי אלה שמחוץ לַמשל. אמנם לה פונטיין כתב בסוף המשל "הו רמאים, למענכם כתבתי זאת...", אבל המשל לא זקוק לזה. והרי המשל מכיר היטב את דמויותיו, כמעט כאילו הכיר את תולדותיהן ואת כל מעשיהן.

[זה מזכיר לי פתאֹם את המִלים "אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה... ", שאמר משה לפרעה, כי הכיר בתולדות מצרַיִם ובערכן על פני האדמה.]

 ולבסוף, בגלל הדאגות בעניין מר בנט והשותפים נזכרתי גם בסווירש ובד"ר טנצר מ"פנים אחרות" של עגנון, ש"שעה טובה שכזו שטוני הרטמן נפטרה מבעלה לא ראו אפילו בחלום". סווירש הוציא את סוככה מידה ונטל את שתי ידיה ואחריו נטל טנצר את ידיה בידיו והביט בה ב"אותו מבט צונן ואורב של בעלי הנאה שהנאתם מפוקפקת בידם."  הם, כמובן, לא קשורים לַמשל ולמידת החיוניוּת שלו, אבל הם מעוררי דאגה גדולה, יותר ממה שמעוררים השועל והחסידה.

 

[הציטוטים מ"פנים אחרות" של עגנון].