עוד על "והיו לדם ביבשת". האמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה.

"וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת." [שמות ד']

וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם...וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם  ." [    שמות, ז']

בגלל הדם ביבשת אני חוזרת אל המחשבות על האמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה. הדם המופיע אינו מאיים מלמעלה, מן השמַיִם, אלא הוא רובץ בארץ, כך שאפשר להסתכל עליו כמעט מלמעלה, קצת כמו על האמנות שעל הרצפה, והוא כמין תמונה תחתונה, תמונת הקרקעית שלנו.     

נדמה שכאשר הוא מופיע כתמונה תחתונה, הוא מאפשר לנו להתבונן בו במבט מקיף יותר ממה שמאפשרות לנו התמונות מלמעלה, הנוטות להתרחק מאִתנו מאד,  ואף על פי שהוא החומר הכִמעט זָר, הנמצא לעצמו בין החיים והמוות, מחוץ לגופים החיים, הוא גם החומר הכמעט קרוב לנו, הרובץ אִתָּנוּ מתחת לשמַיִם. וכמו האמנות הנִפרשֹת על הרצפה, כשהוא נפרשֹ על הארץ, הוא מצליח להיות מוחשי כל-כך, בזמן שהוא גם שואף אל הערטילאיות של התמונות. אז, הַרְגָּשַת הזוועה שלנו נעה בין האמונה בַמוחשיות שלו ובין האמונה בערטילאיות התמונה.           

במצבו זה, ביבשת ובכל ארץ מצרים, הוא גם מסביר קצת את הרגשת הביטחון של האמנוּת המשֹתרעת על הרצפה. האמנות היורדת אל הרצפה, אל הארץ, יודעת שאין בה האִיוּם הנשֹגב שהיה לאמנות שעל התקרות, ואין בה העמידה מולֵנו וכנגדנו שיש לאמנוּת על הקירות, ושבכל זאת, כאשר היא משֹתרעת על הרצפה היא זוכה במבט-העל שלנו על מה שנראֶה כיבשת שלנו, כשטחים העמוקים של בסיס-חיינו, כשִטְחֵי-הַדָּם שלנו.  

    

ביצירה "דם קר [חוף תל-אביב]" הפכה הִלה לולו לין את תמונת השמים לתמונת- בָּשָֹר, ונדמה ששמֵי-הבשֹר זועקים יותר משִטחֵי-הדָּם ביבשת, כאילו הם מערערים את סדרי-הטבע יותר ממה שמערער הדם שעל הארץ. והרי הדם של הבשֹר החי ממילא יחזור תמיד אל היבשת, כאילו היה שייך לה מלכתחילה, אני חושבת. ובאמת, אני חושבת, כשהדם ממלא את ארץ מצרים בספר "שמות", הוא בעצם זָהִיר, שָקוּל, ולא מנסה לעשות זאת בשמַיִם.