[ virgin of the Rocks ליאונרדו דה וינצ'י]
משהו על דמיון הדמויות.
בִתי ואני התכתבנו קצת השבוע בנושא הדמיון שבין דמותה של הבתולה ודמותו של המלאך בציור הבשורה האחרון של פרה אנג'ליקו, הדמיון שאפשר לראות בו את רגע ההתאחדות המסוימת של הבתולה ושל המלאך המבשֵֹר, אבל אפשר לראות בו גם את ההתאחדות הגדולה יותר, של הציור עצמו.
כל-כך בולט הדבר הזה בציור "הבתולה של הסלעים" של ליאונרדו דה וינצ'י, שבו דמות הבתולה דומה כל-כך לדמות המלאך, וגם כאן אפשר לחשוב על ההתאחדות הרוחנית-גופנית של הבתולה ושל המלאך, אבל גם על הדבר הגדול יותר, שהוא התאחדות הציור עצמו.
כי ליאונרדו דה וינצ'י לא חיפש בציור הזה את גיווּן הדמויות, אלא את הדבר האחד שכדאי להשיג, ושאינו קשור ב"עלילה" הסיפורית של הדמויות. בעינַי, בדמיון הרב שבין הדמויות הגיע הציור אל שיאו, ובאופן כמעט סותר הצליח לעשות את שתי הדמויות למובהקות כל-כך, לא חסרות דבר.
נדמה לי שהדמיון של שתי הדמויות זו לזו גם שומר עליהן כרעיון חזק יותר מרעיון הנוף הגדול שברקע. כשאני מסתכלת בנוף הגדול שברקע, נדמה לי שליאונרדו דה וינצ'י היה יכול להרשות לעצמו לנסות דברים בתוך ציור הנוף הזה, ואולי אפילו להפריז בהם, מפני שסמך על יכולתן המובהקת של הדמויות שצייר.
אחר-כך אפשר לחשוב גם על השֵמות החוזרים של דמויות ב"הקול והזעם" של פוקנר. אפשר, כמובן, לחשוב שהשמות חוזרים מפני שהם שייכים לאותה משפחה, ושבחזרתם הם נושאים גם את האסונות של המשפחה, ואת התדרדרותה, אבל השמות החוזרים הם גם חלק מההאחדה של היצירה, שבה כמעט לא יתפתחו הדמויות בתוך עלילה, אלא יתפשטו בתוך השכבה הדקה המתאחדת שלה.
אולי אפשר לראות זאת כבר בפרק הראשון, כשהשם קוונטין כשמה של בִתה של קאדי מופיע גם הוא בתוך דבריו ותודעתו של בנג'י, ונדמה שסיבת החזרה על השם קוונטין [שמו של אחיה של קאדי] קשורה לא רק בהתאבדותו של קוונטין ובאהבתו את אחותו, אלא היא קשורה היטב גם בהתאחדות המסוימת של הזמנים השונים בתודעתו של בנג'י, ובהתאחדות של הפיגור השכלי עם צורות הביטוי המוגבהות, שהיא תחילתה של ההתאחדות המתפתחת ביצירה כולה.
לפעמים נדמה שפוקנר מַקְשֶה על הקוראים בחזרת השמות, אבל בעצם פוקנר מקשה על היצירה עצמה, כדי שתגיע אל הדבר האחד שכדאי להגיע אליו, קצת כמו שעשה ליאונרדו דה וינצ'י.
ועוד משהו על השמות אצל פוקנר. בסוף "בשוכבי גוועת" שלו, כשאנס בַּנְדְרֶן אומר "תכירו את גברת בַּנְדְרֶן", קשה קצת לדעת אם גברת בנדרן קיבלה את שמה בגלל נישואים לאנס, או שזה היה שמה כבר לפני-כן [וכשהם עצרו אצלה כדי לשאול את אתֵי-החפירה , כמה עמודים לפני סוף הספר]. האפשרות ששמה היה בנדרן כבר אז מעניקה לדמות הזאת את תחילתה של הִתפשטות מסוימת בתוך היצירה, אף על פי שהיא מופיעה פתאם, בסוֹפָהּ, שונָה כל-כך, וכמעט מחוץ לאחדות הדקה שכבר נוצרה בלעדיה.
ליאונרדו דה וינצ'י
