אתמול ראיתי שוב את הפַּקָּח העירוני. כשהסתכלתי לעברו, כשהאט את נסיעתו מול הגינה, היה נדמה לי שהתרבו כל-כך הגרוטאות שבחצר-הבית ממול. הפקח ואני דיברנו קצת על הגרוטאות בפגישה הראשונה שלנו, אבל לא דיברנו על כך שעובד-העירייה, שגר בבית ממול, אוסף אותן כנראה בגלל איזו מחשבה על העתיד.
אחר-כך חשבתי על הצגת החיות המתות המשומרות במוזיאונים לטבע, שאינה מונעת מאתנו את ראיית המוות, אבל מונעת את ראיית התפוררות הגופים, וחזרתם אל החומרים שבנו אותם. כי אף על פי שביצירת הגופים החיים, העתידים למות ולחזור אל חומרי-הטבע הדוממים, נראים החיים והחומרים הדוממים כשווי-ערך, מתמלאים היצורים החיים פליאה בשל היווצרות החיים, ומזדעזעים כל-כך מחזרתם אל החומרים הדוממים.
מתוך הרגשת הפליאה והזעזוע, חשבתי, נשמרות החיות המתות השלמות של המוזיאונים [והחיות המתות של דמיאן הרסט] לעוד זמן-מה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה