בביקורת על ציורי הטבע הדומם של דמיאן הרסט, בחודש מאי השנה, השווה ג'ונתן ג'ונס את הציורים האלה לציוריו של סייף אל-אסלם קדאפי [בנו של שליט לוב לשעבר, קדאפי] בטִפשותם וביהירותם. אף על פי שראיתי רק את צילומי הציורים הרשיתי לעצמי לחשוב כמוהו, ובכל זאת, חשבתי גם שבהשוואה לציורים של קדאפי, שלפעמים יש בהם איזה להט קצת מוזר, נראים הציורים של דמיאן הרסט רק כמו ניסיון לעשות עוד משהו, אחרי כל הדברים שעשה.
המחשבה הזאת הובילה אותי אל השוואה אחרת, שאיזה קשר להשוואה הקודמת מבצבץ בה: ההשוואה בין החַיות הגדולות המתות של דמיאן הרסט ובין הפרפרים המתים-המודבקים שלו. נדמה שבהשוואה הזאת נראים הפרפרים המודבקים קצת כמו סרח-עודף של תצוגות המוות האחרות, אבל מפני שהם מזכירים את האסתטיקה המסוימת של איסוף-פרפרים ושימורם [בדומה לאיסוף ושימור של צמחים], הם מצליחים להאיר באור חזק את אסתטיקת החיות הגדולות המומתות, המוצגות לראווה כגופים שלמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה