בשל המאמץ המופרז לשוחח עם האורחים שלנו סיפרתי להם על עניין המִלה "קוֹפְדָן", ועל עניין הבינוני בשפה שלנו, ולכאורה רק בשל כך התארכה מדי השיחה שלנו, כשבאמת גם רוב עניינֵי השיחה האחרים נראו מיותרים בתוך הַפְרָזַת המאמצים שלנו.
ראיתי אחרי-כן בדמיוני את פרופסור בן חיים, שלימד לשון חכמים באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהוא משוחח עם בני משפחתו בארוחת הערב על אודות המִלה "קוֹפְדָן" והדומות לה, ומצליח להַרְאוֹת להם את יופיין.
[לא ידעתי לגמרי למה חשבתי אחרי-כן על זַן הוורדים הישָנים בגינה של אִמי, שעֲלֵי הכותרת שלהם היו "מטביעים" את חלקֵי דְּמוּתָם בעלֵי הכותרת שמתחתיהם, כמין צֵל, ושלא ראיתי כמותם זמן רב מאד, והיה נדמה לי שלא יהיו עוד בעולם ורדים היודעים להטביע את "צֵל" הֶעָלִים העליונים על התחתונים.]
[בכתבי יד טובים של המִשנה נמצא "לא הבוישן למד ולא הקופדן מלמד"]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה