השותפים [כל הזכויות שמורות לנעמי ולך]                                                                                   

המראיין אוֹ. גַפני אמר למרואיין, אמן היחסים נַגוצ'י, שהוא עצמו הציג לפני זמן לא רב ארוחה בגלריה בלונדון. נגוצ'י חייך ואמר הא, בגלריה, כשכל הרעיון הוא לדעת איפה לעשות את הארוחה. נגוצ'י עשה את הארוחה לאורחים בבית הפרטי שלו, מה שהדגיש מאד את ההיפרדות שלה מעולם האמנות המוכר, ואיפשר לו לראות אותה כסוג לגמרי חדש של אמנות, ובעצם, של אמנות שמצליחה לסתור את מושג האמנות. האם הארוחה תועדה בווידיאו, שאל או. גפני. אבל אז היא היתה נעשית משהו אחר, צחק נגוצ'י, שההמצאה החדשה של האמנות היתה  נהירה לו כל-כך. אז איך יוכל אדם כמוני, שלא הוזמן לארוחה, לראות אותה, שאל או. גפני. גם אם תוכל לראות צילום שלה, אמר נגוצ'י, לא תראה אלא את צִלה, את ההשתקפות חסרת המשמעות שלה. או. גפני חשב שדי חווה את המשמעות שלה כשהציג את הארוחה שלו בגלריה. הוא אמר בליבו שלא היה מרשה לעצמו לחשוב כך על יצירות אמנות אחרות, אבל היחסים שבין הארוחה של נגוצ'י ובין אורחיה היו בכל זאת משהו שאפשר לחשוב עליו כעל דבר מוכר, היישר מן המציאות היומיומית, מה שאמנות היחסים באמת העריכה מאד, ופה היתה מִלת המפתח, המציאות. אמנות היחסים התקיימה בתוך המציאות, שאי אפשר באמת לתעד את המשמעויות הנוצרות בכל רגע ורגע שלה. זה העיקר, הוא הבין, אי אפשר לתעד את המשמעויות.

אמנות חדשה וחמקמקה, שיכולה להיות עשויה מאלפי מחשבות והרגשות של אנשים, ולהתקיים כמו רוח רפאים, הוא אמר לאשתו לפני שידור הראיון, תארי לך שאמן יחסים מחלק על חשבונו תרופות ל"קהל" שלו, ואין עוד שֵם אחר לזה, לאנשים הצוֹפים-יוצרים, וביחסי הגומלין שביניהם נוצר פתאם הרעיון לשלוח את התרופות לעולם השלישי, ואת הרעיון הזה הוא יכול  ליצור אפילו ברשת, עם תגובה כלל עולמית, שמרחיבה את האמנות שלו לממדים של האידיאולוגיות הגדולות שמתקנות את העולם, וגם לממדי זמן אין-סופיים, כך שהוא יוצר אמנות שמרגע היווצרותה עומדת במבחן הזמן.
הוא אהב לשוחח עם אשתו על העבודה שלו. ההגינות שלה היתה בעיניו ההיפוך של סְבך ההתנהגויות של העולם שהכיר. היו לה פנים שלווים, ושער חלק ומחולק בפסוקת, והוא חשב לפעמים שהיא נראית קצת כמו הנשים החלוצות מימי ההתיישבות באמריקה, והרגיש כאילו התקרב אל תמצית האמריקאיות שלו. עכשיו הוא הרגיש שנגוצ'י עצמו חמקמק ומתעתע.
עדיין אני שואל את עצמי אם יש הבדל בין הארוחה שלי לזו של נגוצ'י, אמר לה, וחשב שאף פעם לא ידע להתמיד כמו נגוצ'י, שהאמנות שלו צוברת כוח ממה שכבר עשה, ומהתגובות שכבר הצטברו, אף על פי שזה לא היה מיוחד דווקא לו, התגובות הצטברו גם ביחס ליצירות של אחרים, מה שעורר בו את המחשבה שאולי גם לאמנות רגילה היה רובד לא נראה שיצרו התגובות של הצופים. אי-אפשר להוכיח שאין יחסים בין הקהל ובין הפסלים של מיכלאנג'לו, הוא אמר לאשתו, שָנים של יחסים, רוחות הרפאים של היחסים ממלאות את ההיסטוריה של האמנות, עד שאפשר להרגיש אותן. האתרים ברשת, למשל, נותנים להן קיום כמעט מוחשי.
הראיון עם נגוצ'י לא הצליח להראות מגמה שלמה וברורה של אמנות היחסים, אלא רק חשף כמה פרטים מצטברים. אבל את הקיום הכמעט מוחשי של רוחות הרפאים, חשב, הוא יוכל לתאר במאמר.
הוא חשב שהמאמר, שיתאר את רוחות הרפאים הממשיות של האמנות, יטען שמה שאמנות היחסים יוצרת עם הקהל שלה, דומה לתגובות שעוררה האמנות לאורך ההיסטוריה.  בזמן שצפה בראיון הוא ראה לראשונה שנגוצ'י בעצם ממשיך להעמיד את עצמו במרכז, ולא מצליח לתמוך לגמרי ברעיונות שלו. את יודעת שנגוצ'י המציא תיאוריה על הצורך לשמור את האישיות שלו, בלי ההשפעות המזיקות של עניינים טפלים של אחרים, אמר לאשתו, וחשב שהוא עולה על נגוצ'י ביכולת לקיים יחסים נורמליים, ושזה דבר שאפשר להתנחם בו, ואפילו להתגאות בו. הוא חי לבד, אמר, ויש כמה נשים שהוא פוגש בבתי- מלון, כדי שהן לא יוכלו לחדור אל החיים שלו, והוא קורא למפגשים האלה מפגשים טהורים. והוא מוחה נגד ההשוואה לתפישות מתירניות למיניהן, שלא היתה להן שום כוונה להגיע אל הטוהר, אמר.
כשהתחיל לכתוב את המאמר חשב שההשוואה שעשה עם התגובות המצטברות לכלל האמנות היא השוואה מזיקה, מפני שאמנות היחסים אינה מושפעת מתגובות אלא נוצרת בעזרתן, והחליף את המלה "קהל" ב"השותפים". הוא הציע לקוראים לחשוב על הרשת עצמה, שיוצרת מרחב שלם ובלתי נראה של משמעויות, כדימוי לאמנות היחסים. אמנות יחסים היא לא כמו מקום שבאים אליו מהעולם האמיתי, אלא היא במרכז העולם האמיתי, בתוך החברה עצמה, כתב.
עכשיו, אמר לאשתו כשישבו באחד הערבים במסעדה, נשארה בעיקר השאלה איך שופטים את איכות תגובות ה"שותפים". הם הזמינו מרק ולחם, ואשתו אמרה שכל העניין של האמנות נהיה מסובך מידי. זה יהיה עוד יותר מסובך כשהם ינסו להשליט את הטענה שלהם בדבר אמנות דמוקרטית, אמר, דמייני לך איך ה"שותפים" תובעים לעצמם זכויות בתוך היצירה, דמייני לך שאמן כמו נגוצ'י יצטרך לטעון לעומתם לבעלות על הרעיון המקורי, כמי שהגה את הארוחה.
אני מתארת לי שהוא ישמח בסופו של דבר לחזור אל הארוחות הפרטיות שלו ולמצוא איזה רעיון חדש, אמרה אשתו. כל כך מהר היא ראתה את הסוף של מה שרק עכשיו התחיל.
הוא אמר, נגוצ'י לא יוותר על האמנות הזאת, היא כר פעולה נרחב, וחשב פתאם שנוכח הפרספקטיבה של אשתו הוא ונגוצ'י עלולים להיראות קצת מגוחכים. כמו שני מתגוששים. בכל זאת הוא ראה בעיני רוחו את היכולת המיוחדת של נגוצ'י להשפיע על העולם, ולעורר הדים כמעט אין סופיים, ואמר שוב, הוא לא יוותר.
אבל ייתכן שהאמנות תוותר, אמרה.
הוא העריך אותה כל כך, ואת הקיום הנפרד שלה, שמתוכו היא עזרה לו במשך השנים לעבור את המשוכות הגבוהות. הוא חשב כמה היא צלולה בתוכה.
אבל היא לא הכירה כמוהו את כל הפניות והשבילים הדקים של האמנות,   
וכשהסתכל בה, כשטבלה את פרוסת הלחם שלה במרק, היה בטוח שהפרספקטיבה שלה מראה רק את המהלך הפשוט של הדברים.
הוא עצמו כבר היה במרכז אזור הפעולה החדש, בתוך דמותו המתגבשת. הוא אמר לה, בכל זאת הייתי רוצה להשיג עוד משהו, הייתי רוצה להגדיר את הדרך שבה אנחנו צועדים עכשיו, אבל חשב פתאם שהדרך עצמה תביס לבסוף את נגוצ'י.

                                                      

[התגובות למאמר שלו יצרו מרחב חדש של משמעויות ברשת, ומישהו מהקוראים האלמוניים ברשת שאל אם הוא קשור להארווי הארנב הגדול והלבן].