יוֹמנסִפְרוּת 66. בזמן תחילת הקריאה ב״הנוסע״ קראתי שוב ב״והיה העקֹב למישור״ וב״בלְבב ימים״ ובמסכת יומא ובמסכת כלאֵיִם, והתעכבה הקריאה ב״הנוסע״, וכשאני קוראת בו עכשיו עד סופו נדמה לי שהוא סִפרוּת מצוינת ונִפגמת, ואני חושבת על ״לא ארץ לזקנים״ שהאִיּוּם בקרקעיתו, ונדמה לי שהדיאלוגים והתיאורים הארוכים ב״הנוסע״ כמו נפרשֹים אל עַד אֵין, אל אפשרויוֹת היעָלמוּת, והם נהיים כמעט כדמוּת ביטוּל-דברים, דמוּת ביטוּל חייו של בובי וסטרן. ואולי דמות ביטוּל-מְלֵאוּת-העֶצֶב. וכך מראֵה הדיאלוגים והתיאורים הארוכים הוא גם מראֵה-תהום-האִיּוּם.
ואולי הנִפְגָּם הוא בפרקים על המוסד הפסיכיאטרי. והאם אני טועה.
ובגלל המִלים ״זאת תהום אחרי תהום זה מה שזה, הוא אמר. זאת לא רק ההיא האחת. כמו שכתוב בספר הקדוש. אתה חושב שהתהום היא רק התהום אבל היא לא, היא נמשכת. תאכל משהו, רויאל, סבתא שלו אמרה, אתה צריך לאכול. במקום להתווכח עם כתבי הקודש״, נזכרתי ב״שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, עַד שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ וְאָמַר דֵּין...״, וחשבתי על הקושי הנראֶה בבריאַת-עולמוֹת-סִפרוּת רַבּים ב״הנוסע״, אבל גם על צורות היופי המופיעות בבריאָה הזאת. וכך לקראת סוֹפָהּ, ״כתפיו הרזות מופנות אל הרוחות הכוכביות ואל יניקתם של ירחים מעולם אחר״ ו״אחרון עובדי האלילים עלי אדמות, שר ענוגות על מזרן הקש שלו בלשון לא נודעת״.
[הציטוטים מ״הנוסע״, קורמארק מקארתי, עמ׳ 219, 466, 467, תִרגם אמיר צוקרמן, הוצאת מודן]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה