יום שני [מלחמה]

 

יום שני

 

אין יִתְרוֹן הכתיבה, האם יש יִתְרוֹן הידיעה, ויתרון הדמיון, האם בשבילי, הרי נדמה לי שבשבילי עכשיו רק תִפלוּת, האם בשביל שֹרעפֵּי יָמַי הבאים, אבל רק איזו ידיעה על העבר אצלי, הרי רק על כמעט-ההתחלה אני כותבת. 

והרי נהירה היתה כמעט-ההתחלה, עם ״כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ״, הידיעה הזאת של אלֹהים, וכשאני רואה שוב ושוב את המִלים ״נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן״ של ביאליק, אני חושבת נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן כי השטן לא יכֹל, ואילו אלהים יכֹל, ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא ואֵל נְקָמוֹת יְהוָה יָכֹל, ואני חושבת על יתרון אל קנא ואל נקמות בכמעט-ההתחלה. 

ובהתחלה היה בָּרָא, וישראל אמר לי רק אלהים בָּרָא, רק הוא יכֹל לברוא, ומהו בָּרָא נקמה, והאם יש לי מעט הדמיון, לדמות את בָּרָא נקמה. 

ומה הכתיבה הזאת בלי יִתְרוֹן הידיעה, בלי יתרון הדמיון, בלי יתרון הימים הבאים, ושֹרעפיהם ורְצוֹן הנפש. 

 

 

יום שלישי

בכל זאת, נהירוּת גדולה של כמעט-ההתחלה, אולי תִנהר בתוך הימים. 

 

 

 

יום ששי. ״...נֹחַ, לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ...״

 

אבל נֹחַ לא נִחֵם. אבל ביקשתי אשליית נחמה בחזרָתי אל כמעט ההתחלה, אל כמעט ידיעַת ההתחלה, ובה גם אל ״כי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״, אל המִלים היציבוֹת, העומדות מן ההתחלה כמעט, כידיעה. והכמיהה ליֵצֶר לב האדם טוב לא מבטלת את ״כי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״.

ובעצם, הרי איני יודעת לגמרי מהי נחמה. אבל ידיעת יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, אני חושבת, הרי היא כמעט נהירה לי, הרי כמעט בהירה הידיעה על היֵצֶר שנוצר בצֶלֶם אלֹהים וכמעט בהירה הידיעה על רָע, נמשכת מדַּעַת טוֹב וָרָע, ואני רוצה את הבהירוּת הזאת. 

כן, נֹחַ לא יָכֹל לנחם [ואני כבר לא רוצה נחמה], ובכל זאת אני רוצָה שלא תהיה עוד האדמה ארורה. 

נורא היה ״אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ״, והאדם קרוב כל כך אל האדמה, עָפָר מן האדמה, כמעט היה אָרוּר אִתהּ, ואני רוצה להאמין להבטחה ״לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם״.   

 

 

 

כט וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר:  זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.

 

כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.  

 

 

יום שלישי. ״כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס״ [בראשית ו]

אבל לא מָלְאָה הארץ תועבה כש״מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס״, חשבתי היום כשהיה נדמה לי שמָלאה הארץ תועבה עכשיו. כי לא סרה ממני הרגשַת התועבה. 

כאילו בלי סיבה ועם סיבה חשבתי על ״כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם״, כי לרגע היה נדמה לי שלא איומה תועבה היא למצרַיִם ולרגע היה נדמה לי שגדולה מאד תועבה היא למצרַיִם, והיה נדמה לי שלאכול את העִברים לחם בפסוק הזה הוא איסור גדול. כך חשבתי שבכל זאת, התועבה הזאת בספר ״בראשית״ היא דבר גדול ואיום. 

והתועבה והכיעור במעשי החמאס לא סרו ממני. ובכל זאת דימיתי לי את חזרַת החטופים הביתה, וחזרתי לקרוא מעט ב״אודיסיאה״, ״אז ענתה לו האלה אתנה אפורת העין...אולם לִבי שלי דואב על אודיסאוס בר-הדעת מוכה-הגורל, אשר זה זמן רב סובל מכאובים הרחק מרעיו על אי מוקף מים בלב הים...״, כי רציתי שיְפִי המִלים יסיר את הרגשת התועבה. 

עכשיו אני רוצה לחשוב שבכל זאת כבר ב״כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס״ וב״כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ״ התחילה התועבה לצמוח, ואני מדמה לי שכבר התחילו לצמוח אז גם הכיעור והיופי. ואני מדמה לי שכאשר מחה המַבּוּל את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים ונשאר אך נֹחַ ואשר אִתו בתֵבה, נשארו גם התועבה והכיעור והיופי.  

 

 

 

לב וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם--כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.   בראשית מג

 

בראשית: כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה

 

הציטוט מ״אודיסיאה״. תרגם אברהם ארואטי.

 

 

״כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס״ [בראשית ו]

עוד ימים אחרי זוועַת רָעַת-החמאס, ונדמה לי שמָלְאָה כל-כך הארץ חָמָס, ונדמה שמָלֵאתִי אני חמס בלי מָנוֹחַ בלי קץ העֶצֶב, ומָלְאוּ בני האדם חמס בלי מנוח. 

ואיזו אשליית מָנוֹחַ צצה פתאֹם בכתיבה. איזו מחשבת שווא. 

ובימים שלפני-כן דיברתי עם ישראל במין שיחה רגילה על מהי אהבה, מין דיבוּר גם על המשתה של אפלטון ועל תיאורֵי אהבה ידועים בסִפרוּת, כי חשבתי שהם אכן יודעים מהי אהבה. ואמרתי לו על האהבה שהיא כמין הִתגלוּת, אמרתי שהיא מתגלָה בתוכי כמו שמתגלים הפגמים העמוקים בתוכי. 

מה אעשה כשרַבָּה כל-כך הרָעָה. בִּתי כתבה קצת על הצורֶך לשמור גבולות ברורים של הנפש. היא כתבה שהטוב לא יכול להגן על עצמו מן הרע אם הוא חושב שהעובדה שטוב יכול לשוחח עם רע פירושה שטוב ורע מדברים באותה שפה, וחשבתי אחרי-כן כמה נורא יכול להיות הגילוּי של פגם לא לגמרי נתפשֹ בהרגשַת [ובתפישַֹת] ההומניוּת הנהדרת השוכנת בנו, וכמה גדול הרצון לשמור את גילוי אהבַת בני-אנוש העצומה בתוכנו. 

וכמעט הייתי בין המְצָרִים, ובכל זאת, הרי אצטרך לשמור את גבולות הנפש הברורים. 

 

 

יום שני [סוכות]

 

יום שני 

 

היום הגעתי אל ״רציחוֹת״ של רוברטו בולניו. תחילת הדיאלוג של מוֹכֵר הגרבַּיִם כמעט כתחילת דיאלוג של רוצח, כמעט כדיאלוגים ידועים של רוצחים בסִפרוּת ובקולנוע, והמשכוֹ התרחבות גדולה וכמו מבטלת את הדמיוֹן לדיאלוגים ידועים של רוצחים בסִפרוּת ובקולנוע ובכל זאת שומרת אותו. 

והרי תעתוע הדיאלוג הזה הוא באי-הרצון שלו להיות דומה לדיאלוגים ידועים מן הסִפרוּת והקולנוע בעת שיש לו הכרח להיות קצת דומה להם, תלוי בהם, אני חושבת. אי-הידיעה אם מוֹכֵר הגרבים הוא רוצח נהיית כמעט טפלה אז. 

ואני צריכה לחזור ולראות מה עוד יש שם. נדמה לי שיש שם עוד הִתקרבויוֹת והִתרחקויוֹת בדַרְכֵי הסיפור. 

 

״...על איזה רצח את עובדת? הוא שואל. רצח של אִשה, היא אומרת. הוא מחייך. יש לו חיוך נחמד, היא חושבת...

תמיד הורגים נשים, הוא אומר ועושה בידו תנועה שנותרת סתומה. כאילו פתאם הגיחה מתוך חלום, היא קולטת שהיא נמצאת לבדה במערכת עם זר...אתה מומחה לרציחות נשים? היא אומרת...״ [״רציחות״, רוברטו בולניו, כל הסיפורים, תרגם משה רון. עמ׳ 538]

 

 

*

אבל אני חוזרת לראות משהו ב״סִפרוּת+מחלה =מחלה״ ב״כל הסיפורים״ שלו, ואני חושבת אחרי כן על המחלה היחידה המופיעה בספר בראשית, ״וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה״, ונדמה לי שהיא כמעט המשך ל״מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי״ שיעקב אמר לפרעה, אבל זה לא העיקר, העיקר התחיל כבר ב״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה...״ כשהתחילו חיי יוסף להיות עיקר, ונמשך במחלה הזאת של יעקב שהיא כמעט סוף, לקראת מוות, אצל יוסף במצרים. והמחלה הזאת, הראשונה בספר בראשית, היא גם כמעט סוף ספר בראשית [ובסוף ספר בראשית גם סוף חיי יוסף, שבעצם היו לא-נפרדים מ״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב״], והיא מבדילה בין אי-הצורֶך לכתוב על מחלות ובין הצורֶך לכתוב עליהן. 

 

*

 

ווֹרד לא יודע לקרוא היטב תנ״ך. הוא מסמן כטעות מִלים מנוקדות מסוימות מן התנ״ך. הוא גם לא יודע לקרוא היטב מִדרשים. הוא מסמן כטעות מִלים לא מנוקדות מסוימות מן המדרשים. והוא מציע למדרשים להשתמש בכתיב המלא שהציעה לו האקדמיה ללשון העברית. 

 

*

 

 

יום שלישי

 

חביב הכינוי ״נערֵי הגבעות״, והרי הם היו נערים של מישהו, של אמא ואבא. 

אני חושבת על נערים אחרים של מישהו, הנערים שהלכו עם אברהם אל העלאַת יצחק לעוֹלָה [וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ], נערֵי בני ישראל שמשה שלח וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, הנערים של איוֹב שמתו, נערים מוּבָאִים אל העלָאוֹת עוֹלָה ואל מוות. בלי חביבוּת. 

אבל עכשיו ה״נערים״ של הגבעות, כאילו חביבים, והם לא מוּבָאים. 

 

 

                                              

 

 

סוֹררה [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

היום המשכנו אל מלכודת ״ויוסף הורד מצרימה. הורד השבט למצרים, למה הדבר דומה, לפרה שהיו מבקשים להכניסה למקולין, ולא היתה מבקשת ליכנס, מה עשו, נטלו בנה (לבית המזבח) והכניסוהו למקולין, והתחיל בנה גועה, ונכנסה אמו אחריו שלא בטובתה, כך יעקב אבינו ובניו היו הפרה, שנאמר כי כפרה סוררה (הושע ד]״, ולמה יש כאן הסבר למשל [הנִמשל], אמר ישראל, כי יש כאן מלכודת, כך יעקב ובניו היו הפרה [ומהמשל עצמו קשה לדעת מי הפרה] ויש כאן שאלה, לאן המגמה של העם, ובעצם, איך יָרדו למצרַיִם ולא למה ירדו למצרַיִם. וכאן במדרש הם ירדו למצרַיִם לא כמו בדברי אלֹהים, אלא הם ירדו כפרה סוררה. הם סרבו לגורל שנאמר על ידי אלהים לאברהם, והם סוררים. כפרה סוררה. 

וישראל אמר עוד, יעקב התירא כאן כי ידע את הגורל [לא כמו אדיפוס שלא ידע את הגורל], וידע שהוא יכול להִלָּחֵם בגורל. והמדרש אומר אלֹהים הוריד את יוסף כדי להכריח את יעקב לרדת, ובתנ״ך פרעה היה המוריד העיקרי, ויוסף התנגד להורדַת יעקב, כי רצה רק את אחיו בנימין, כי לא רצה להמשיך את העם הזה. כי יעקב שלח אותו אל האחים כמו לעקידה [ הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם--לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי]. כך יעקב אשם עיקרי בניסיון האחים להרוג אותו. 

וכאן, אלֹהים לא מצליח ליצור גורל כי הפרה מתנגדת, והפרה לא סוררה בעצם אלא מתנגדת בטבעיות להריגתה, אמר, והמדרש אומר היא סוררה כי לא הסכימה לגורל. ואלֹהים הוריד את יוסף מפני שיעקב התנגד לגורל. 

 

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב 

...ויוסף הורד מצרימה. הורד השבט למצרים, למה הדבר דומה, לפרה שהיו מבקשים להכניסה למקולין, ולא היתה מבקשת ליכנס, מה עשו, נטלו בנה (לבית המזבח) והכניסוהו למקולין, והתחיל בנה גועה, ונכנסה אמו אחריו שלא בטובתה, כך יעקב אבינו ובניו היו הפרה, שנאמר כי כפרה סוררה (הושע ד טז), ויוסף ירד תחלה למצרים, לקיים גזירה שנגזרה על הזקן שנאמר ועבדום וענו אותם וגו' (בראשית טו יג), והיה יעקב מתירא לירד, מה עשה הקדוש ברוך הוא הוריד יוסף למצרים, ומשך לאביו שלא בטובתו, לכך נאמר ויוסף הורד מצרימה.

 

זַרְעֲךָ [שיחות על קהלת עם ישראל פיבקו]

עוד קראנו ״בן האמה מוכרים ובן העבד קונים, בין אלו ובין אלו נמכר יוסף״, ולא ידענו למה בן האָמָה מוכרים ובן העבד קונים, אבל חשבנו בן האמה מוכרים כי יש בו סכנה כי הוא נהיֶה חלק מתולדוֹת המשפחה, וכמו ב״גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת-בְּנָהּ״ שאמרה שרה כך נמכר בן האמה, ואילו בבן העבד אין סכנה כזאת. ולמה בין אלו לאלו נמכר יוסף, וישראל אמר ישראל תמיד רצו להיות מחוברים למצרַיִם ואלֹהים רצה לשלוט במצרים ולא הצליח, ומצרים היא האלטרנטיבה לישראל ולאלוהי ישראל, והקשר עם מצרַיִם הוא עם האָמָה [הגר המצריה שבנה הוא זרע אברהם] או עם העבד, כי בני ישראל נהיו עבדים במצרים, ויוסף כמעט עבד, והמכירה של יוסף נמצאת בין שני הקשרים של ישראל עִם מצרַיִם. 

ואחרי כן במדרש ״הורַד השבט למצרים״, ושוב בין ברית בין הבתרים [יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם] ומה שקרה אחר כך במצרים,  

ולא ברור מי הוא זַרְעֲךָ, ויכול להיות מישמעאל, מעֵשו ומאחרים, אבל היתה בחירה ויוסף הוּרַד מצרימה, והעם נהיו עבדים. והמדרש אומר הוּרַד השבט, יש שבט שבגללו כולם יֵרדו למצרים, והשבט הוא הצָריך להמשיך את העם, אמר ישראל, כי יוסף היה הבן האהוב, וגם, היה בו תיקון קין והבל כשביקש את בנימין אליו, את האח ממש. 

ובנימין הוא היחיד שנולד בארץ ישראל ויוסף רצה להעביר את ארץ ישראל למצרים.  והוא מימש את ההבטחה לאברהם רק דרכו ודרך בנימין, וכך, השבט במצרים הוא רק בני רחל. וכך היה צריך ליעקב להיות מִתחילה, רק עם רחל ובניה, אמר ישראל. והמדרש רואה קושי ויוצר משל, והמשל על הפרה שלא היתה מבקשת ליכנס אומר גורלו של יוסף הוא שיצר את גורלו של יעקב. העתיד, יוסף, נכפה על העבר, יעקב.

והתולדה של יעקב, יוסף, חשובה מיעקב. יעקב שחשב שהגלות אצל לָבָן תספיק לו נגרר למצרים אחרי יוסף. ובכל זאת, יוסף ירד בסד, נמכר, ויעקב ירד לא בסד, ואולי העגלות ששלח לו פרעה הן הסד, אמר ישראל, והמשכנו אחרי כן בעניין המשל.  

 

וב״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה...״ תולדות יוסף כבר נהיוֹת העיקר. 

 

 

קהלת פרק י פסוק ז

(ז) רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹלְכִ֥ים כַּעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ:

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב

ד"א ראיתי עבדים על סוסים, מדבר במדינים, והמדינים מכרו אותו אל מצרים (בראשית לז לו), אמר ר' אבין הלוי בר חמא בן האמה מוכרים ובן העבד קונים, בין אלו ובין אלו נמכר יוסף. ויוסף הורד מצרימה. הורד השבט למצרים, למה הדבר דומה, לפרה שהיו מבקשים להכניסה למקולין, ולא היתה מבקשת ליכנס, מה עשו, נטלו בנה (לבית המזבח) והכניסוהו למקולין, והתחיל בנה גועה, ונכנסה אמו אחריו שלא בטובתה, כך יעקב אבינו ובניו היו הפרה, שנאמר כי כפרה סוררה (הושע ד טז), ויוסף ירד תחלה למצרים, לקיים גזירה שנגזרה על הזקן שנאמר ועבדום וענו אותם...

 

בראשית: יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם