המשך השיחה על טי אן אף [TNF]
...מנקין הסביר שכנראה הגוף עצמו יוצר חומרים שהם יוצרים את הדלקות, אמר דָּוִד. לאחד מן החומרים האלה, הגורם לנמק של רִקמה, הוא קרא נֶקרוזין, מוות של רקמה, וטען שהנזק והדלקת שברקמות נגרם על ידי מדיאטורים [מתווכים] ספציפיים, שהיום נקראים ציטוקינים. אף אחד מן השמות שקרא לא התקבל, וספק אם הוא צדק בזיהוי החומרים עצמם, אבל היה הראשון שהעלה את הרעיון הזה. מוקדם יותר, לפני כמאה שנה, רופא בשם קולי, שמטופלת צעירה שלו מתה מסרטן, שם לב למקרים מסוימים ידועים, שבהם אצל אנשים עם סוגי סרטן מסוימים, שפיתחו שושנה, שהיא דלקת חיידקית חריפה, לפעמים נעלם הסרטן. הוא חשב לנסות לחקות את זה. הוא חשב שאולי על ידי דלקת חיידקית אפשר לרפא סרטן, ויצר תמציות מחיידקים, שביניהם חיידק השושנה, והזריק לחולים, וריפא. בתו, שעבדה בחקר הסרטן, כתבה את הרקורד של הטיפולים האלה. היתה לכך השפעה עצומה על המחקר, ומדענים התחילו לחפש את המנגנון, וגילו בעיקר שיש מבנים מיוחדים לחיידקים, שהגוף שלנו מגיב להם. ב1967 ננסי ראדל וגייל גריינג'ר מצאו שבלימפוציטים מגורים בתרבית יש חומר שיכול להרוג תאים, וקראו לו לימפוֹטוֹקסינים. יותר מאוחר נעשו ניסויים בהזרקת תמצית החיידקים של קולי בעכבר או במודלים, והשמידו גידולים מסוימים.
ב1974 מצאו לויד אולד ואחרים שאם מזריקים לעכבר שאין לו סרטן את המרכיבים החיידקיים, ואת הדם שלו מזריקים אחר כך לעכבר שיש לו סרטן, זה גם פועל, ומכך הבינו שלא מרכיבי החיידקים הם הגורמים לפעולה [המרפאים] אלא דבר הנוצר בגוף עצמו, ולויד אולד קרא לו "טומור נקרוזיס פאקטור" [טי אן אף TNF].
יותר מאוחר, המשיך דוד, ב1985, אנחנו ואחרים בודדנו את החלבון טי אן אף, שהתברר שאפשר לקרוא לו גם לימפוֹטוֹקסין. טיפוּל בכמויות גדולות של טי אן אף נגד גידולים סרטניים התגלה כמסוכן מאד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה