בזיכרוני עשויה הסִפרוּת הזאת מהבעַת חלקֵי תודעה, כמעט כמונולוגים פנימיים, וכמעט כמחשבות חלום, אבל מאוחר כל כך הוא הזיכרון הזה וטועות כל כך מחשבות הזיכרון המאוחר, אני רואה כשאני חוזרת אליה אחרי שנים רבות.
ונדמה לי שהזיכרון המאוחר הוא רק יְצִיר רצוֹנוֹתי וערגוֹנוֹתַי שלי, אבל הרי היה מוכרח להתערבב בו רושמָהּ של הסִפרוּת הזאת, והרי כמעט כולה עשויה מהבעת זיכרונות עם הכרחיוּת הדִמיוֹנוֹת, וההימשכוּת בַזמן וחלקֵי ההימשכוּת בַזמן, וחלקֵי הידיעה, וישנם בהם גם הזיכרונות האיסלנדיים, זיכרונות הארץ, שאין אדם אחד קובע אותם ושאין גבול לצמיחתם. ואולי גם יש בזה מן הדמיון להבעת חלום שאין אדם יודע לגמרי מה קובע אותו.
וכמובן, הבעַת הזיכרונות שחלקם מגיעים מן המציאוּת שמחוּץ לסִפרוּת היתה עלולה לגרור אותה אל הגיוֹן המציאוּת שמחוץ לה, אבל היא חותרת אל תוך הגיוֹן הסִפרוּת. הבעות הזיכרון, עם הידיעה, עם הדמיון, עם הפליאה המסוימת, האירוניה והליריוּת, מוכרחות בעיניה להיות הֶגיוֹנוֹתיה שלה.
["וכי מה בעצם רצינו מאותו זַמָּר? כלום ייתכן שהיינו עַם של זמרים שנטרפה ספינתם והוטלו ליבשה אל החוף הדומם הזה לפני עידן ועידנים, ומאז ועד עתה לא היינו מצפים אלא לדבר אחד זה, דור אחר דור?". גם הדג ישיר, הלדור לכּסנֶס, עמ' 133, ספריה לעם, עם עובד. תרגום מאנגלית: ג. אריוך].
[והתרגום לעברית. יש בו יופי אבל גם סִרְבּוּל במבנֵה חלק מהמשפטים וכמה טעויות, כגון "...מזמן לא נראו פנים רציניים שכאלה בארץ שהחיוך המבהיק על שער כתב-העת הוא בבחינת חובה ציבורית" עמ' 209]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה