כשחזרתי עכשיו אל "רוח עזה בג'מאיקה" חשבתי על הסִפרוּת המראָה את מותֵנוּ, לא בגלל תמונות מותם של ג'ון ושל הקברניט ההולנדי, אלא בגלל דמוּתה של תּוֹדָעַת הילדים בספרוּת הזאת, שהיא כהד, כצל, כדמות לא מוסברת, כשטה באוויר העולם, שקצותיו רחוקים, ובעצם גם כדומָה לספרוּת עצמה, המפליגה אל ההד, אל הצל, אל הלא-מושֹג.
והרי בדמות תודעת הילדים כאן נפערות תהומות אי-ההשֹגה גם בגלל השאיפה הגדולה של הספרוּת אל הלא מושג, אל כמעט אין-סוף.
כמה געגועים יכולה להעיר בי הספרוּת הזאת, היוצרת את ההד, הצל ותהומות אי-ההשֹגה בדמות תודעת הילדים, וכמה היא יכולה לזרז אותי אל הכרַת מותי, כי הרי
היא לא רק מראה את תמונות המוות, אלא מראה [כמו כל ספרות מצוינת] את המשָט אל מה שנראֶה כקצווי האוויר, כמקום האחרון, הלא מושֹג, ואת אי-ההגעה.
"ושוב היתה תקופת חיים נסוגה לתחום העבר, מתגבשת והופכת מיתוס" נכתב לקראת סוף "רוח עזה בג'מאיקה", וכאילו כל מה שנכתב כאן עד עתה גם הוא נהיֶה מיתוס, כאילו הספרוּת עצמה היא המיתוס, שבו נהיה קלסתר פני אלֹהים בדמיונה של לורה לדיוקנו של הקברניט יונסן, שבו נהיית אמילי למעוררת באביה לא רחמים ולא עונג אלא יִרְאָה, שבו שאלתה של מרת תורנטון "ג'ון! איפה ג'ון?" פונה לעולם ומלואו, המיתוס הנוצָר הלא נגמר, הלא מוסבר, כמעט כמו אי-ידיעה גדולה, בקצווי היכולת האנושית.
["...לדמות בנפשה שהיא מתפללת אל שודדי הים ולא למענם, וקמעה קמעה נתגלגלו הדברים כך שכל אימת שהזכירו בנוכחותה את אלֹהים היה קלסתר פניו שדימתה לעצמה דיוקנו של הקברניט יונסן.
ושוב היתה תקופת חיים נסוגה לתחום העבר, מתגבשת והופכת מיתוס".
רוח עזה בג'מאיקה, ריצ'רד יוּז, עמ' 174 , תרגום ג. אריוך. הוצאת עם עובד]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה