כמה מזעזעות יכולות להיות המִלים הנראוֹת כמטאפורות ואינן מטאפורות. שאין בהן המעברים בין שְֹדוֹת משמעוּת אלא רק שְֹדֵה המשמעוּת האחד, הקָשֶה. כשהמִלים " קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה ", " גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ו"אֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי" הן לא מטאפורות, הן כמעט מראות את ממשוּת המציאוּת המזעזעת. כמעט כקורמת עור וגידים. בה הדמים צועקים מן האדמה, בה קין לא יוכל להיות על פני האדמה, שרק עליהם יירָאֶה לאלֹהים, שבלעדיהם יהיה נִסְתָּר מאלֹהים, ובה הנפש נשפכת, כמו הדם.
כששדות המשמעוּת עומדים לעצמם בלי רַכּוּת המעברים של המטאפורות, נדמֶה שהם מראים את עַזּוּת כל הנמצָא. החיים, הדוממים וחומריהם.
התמדַת ה"רֶדי מֵייד" באמנוּת, הנראית כהתמדת רעיון ידוע מכבר ומשומש כל כך, היא בעינֵי ה"רדי מייד" התמדַת הטענה על האמת של כל הנמצא בעולם, אני חושבת עכשיו. כמובן, יש לו גם טענות אחרות, ידועות, אבל בטענת האמת הגדולה של כל הנמצא בעולם הוא כמו מגדיל מאד את האמנוּת. לא בכמיהת הציוּר והתמונות האחרות של האמנוּת אל הלא מושג, אלא בהשגַת כל הנמצא.
ובכל זאת, כשהחפצים והגופים מן הנמצא מוצבים בגלריות ובמוזיאונים, הרחק מתפקידם במציאוּת, הם מתקרבים קצת בתפקידם אל התמוּנוֹת של האמנוּת.
"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" [בראשית ד]
"הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, " [בראשית ד]
"וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי יְהוָה " [ שמואל א]
 |
| Goldschmied & Chiari, Where Are We Going to Dance Tonight?. Museion, Museum for Modern and Contemporary Art in Bolanzo, Italy. i חלק מן המיצב. [נדמה שעובדי הנקיון במוזיאון שבטעות זרקו את המיצב לאשפה בעצם ראו בו את השגת ממשות המציאות. ] |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה