כאילו מגע נוסף מעומעם על הנייר, עיבוי כמעט נעלם של קווי התחריט, של פְּנֵי התחריט, או כמו אד דק על פני חלקים מן התחריטים, יופי מן ההפקר. כמין הַרְפָּיַת חֻמְרַת התחריט. כמו בתחריטים של אמיל נולדֶה, של מרי נימוֹ מורָן, באֵלֶּה ה"רַכִּים" של קמיל פיסארו, ואולי גם בתחריטי הקווים הנחרצים של רמברנדט. לפעמים רק נקודה אחת זעירה מן ההפקר. וההפקר לא רק כְּמַה שהאמן לא עשה בכוח עצמו אלא גם כשטח הפקר, המפתֶה כל כך, המעומעם, המַציע את אִי-החוק. ואת החֶסֶד המסוכן.
אבל התחריטים הנאמנים לחומרתם אינם מִתפתים לאי-החוק, אינם מסכימים ליותר מהרפייה קלה. הם רק מזכירים לנו את הלא נשלָט ואת מִסְתּוֹרָיו, את צֵל רישוּמוֹ בתוך חייהם שלהם.
כמובן, יצירות אמנוּת מסוימות פונות מרצונן אל ההֶפְקֵר, שאולי ירחיב אותן, שאולי יתפשטו בו כמו בתוך הלא צפוי. אבל ההפקר עלול לעמעם מאד את ההגדרות, לעַרְפֵּל את קְצוֹת המשמעויוֹת. וכמובן, הוא עלול להיות קל מדי להשגה.
שטחֵי ההפקר עלולים להיות שטחֵי הַצַּיִד הקלים הזולים של היצירות האלו.
[נדמה לי שבתחריטים של מרי נימו מורן ישנם געגועים אל התחריטים של רמברנדט הסומכים כל כך על נחרצוּת הקווים. הקווים בתחריטים שלה גלויים לגמרי. כאילו כל אחד ואחד מהם נידון לעצמו.
בחלק מהתחריטים של קמיל פיסארו שולבו שיטות הדפס נוספות, שהוסיפו להם רַכּוּת ואת הדמיון לציוּר האימפרסיוניסטי, והם נעשו בשְלַבֵּי עבודה רבים [כמעט כמו בסדרות], ויש בהם שוויון חשיבוּת כל הפרטים. אין בהם חוזק הקווים לעומת הלא-קווים, וכמו בציורים שלו אין בהם דרמטיוּת. נדמה לי שהם מביעים לא רק את האמוּנוֹת של פיסארו אלא גם את אורך הרוח של עמידתו לצד האמוּנוֹת.]
 |
| אמיל נולדה |
 |
אמיל נולדה |
 |
| מרי נימו מורן |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה