בגלל התחריטים של אמיל נולדֶה חזרתי אל הציוּרים שלו ואל המחשבה על סופֵי הסגנונות, האקספרסיוניזם האימפרסיוניזם, הקוביזם, הפוביזם, הפוטוריזם, הסוריאליזם. נדמה שהתלקחוּתם, בעירתם והגעתם אל קִצם בהירים כל כך, ונראים היטב כל כך בתוך הזמן המשתנֶה, נהירים לנו כמעט כמו חיינו שלנו המגיעים אל סופיהם.
והסגנון הכמעט לא נראֶה, הלא מתלקח, הרי חייו וקצוֹת ההבעה שלו דקים כל כך, ומפני שהצורות שלו דַּקּוֹת כל כך גם קשה לחקות אותו. כך הוא גם נשמר כיחידי.
הסגנון ב"האחיות" של ג'יימס ג'ויס הוא סגנון דק כזה, אני חושבת. דק כמו המסתורין של הדבר שארע לאב פלין, או קצת כמו "אור רפה ושָוֶה" ערב ערב בחלון המואר.
אבל הוא המאפשר את דקוּת האירועים ואת האור השווה של הסיפור כולו.
המחשבות האלה על הסגנון הכמעט לא נראֶה כמעט לא מצליחות להתברר. ובכל זאת, נדמה שהן רואות את הדקוּת, את האופן שבו הוא נִגְלֶה ואת החיוניוּת וההתמלאות של אמונה שוקֶטֶת בו.
 |
Hamburg, Freihafen (Hamburg Harbor)", 1910אמיל נולדה [תחריט] |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה