האם האמנוּת תצליח להתנגד למחַבְּבִים שלה? קצת כמו המחַזרים שהיו עלולים להכריע את פֵּנלופֵּיאָה הם עלולים להכריע אותה, והרי היא עשויה להימשך אליהם כל כך ולהתיר להם לפַתות אותה.
ואולי קשה לה להתנגד למחבבים יותר ממה שהיה קשה לפנלופיאה להתנגד למחזרים, מפני שהמחזרים היו גאוותנים ויהירים, והיו צובאים על הבית כל הימים, ושוחטים פרים וכבשים ועִזים דשנות, וזוללים וסובאים, ואילו המחבבים הם בדרך כלל כמעט תַמִּים וכמעט קל להימשך אל אהבתם.
ובכל זאת, המחזרים וההתנגדות להם ב"אודיסיאה" ממשיכים בעיני להיות דומים למחבבים ולהתנגדות להם. אני חושבת על המלים "המו המחזרים בהיכל עטוי הצללים"[תרגום אברהם ארואטי] שאולי יוכלו להזהיר את האמנוּת מפני המחבבים, שאין להם התכונות הרעות של המחזרים באודיסיאה, אבל עלולים לעתים להיות עטויי צלליהם של אי אמונה באמיתוֹת הגמורות של האמנות ושל אי ידיעה.
הדבר הזה כמובן שייך להִתקרבוּת האמנות אל הקהל שלה, כאילו הוא מעֵין שותף או חבר קרוב, עם שותפוּת ההבנה, עם שותפוּת הדברים המוכָרים והידועים, שבגללן עלולה האמנוּת לשכוח את המרחקים הגדולים שעליה לעבור כדי להשיג את קצה הידיעה שלה.
האם בכל זאת, כמו פנלופיאה, שאמרה "מה רם האיש לו ערגתי, כי תמיד אזכור זה הגבר, שתהילתו נפוצה ברחבי הֶלַאס ובאַרְגּוֹס התיכונה" [תרגום אברהם ארואטי], היא תזכור את הדבר שאליו ערגה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה