סיפורי "נוף גדול שומם" של אסקילדסן דומים לנוף גדול אחיד, שכמעט דבר אינו מפריע אותו. גם כמה חריגות אל דברים הנראים כמיותרים, ואפילו אל מה שנראֶה קצת כסגנון אחר, כמו בהופעת תמונות החלום של נופים כמעט טמירים בסיפור "הטיול של מרטין הנסן", אינן מפריעות את אחדות הנוף של הסיפורים.
השינויים בפני הנוף האחיד הם קטנים מאד, כמובן, אבל כמו במין מישור נפרשֹ והולך הם גם גלויים מאד. כל ההתרחשויות בנוף הסיפורים גלויות מאד. הן לא עשויות לזעזע, אלא רק להיראות לגמרי, בלי שום מסתור, כהתרחשויותיו של המישור.
נדמה שכל הדברים גלויים באותה המידה על פני המישור הזה - הישיבה ליד שולחן הגינה, השיחות, הרצון שהאִשה תמות, אי ההשתתפות בהלוויה של האִשה, כל השאר, ואולי רק גודלו של המישור גורם לחלק מהם להיראות כרחוקים מעט יותר. אולי רק ההסתכלות במישור הגדול והנמשך מבדילה קצת בין הקרוב והרחוק, בין הנראֶה כמואר מאד והמוצלל קצת, אבל אין שָם הבדלי מתוּן ודרמטי, חשוב ופחות חשוב.
לרגע נמשכת המחשבה שלי אל נופי השלג הרחבים של הצפון, כאילו הם חלק ממקורותיה של הכתיבה הדומה לנוף אחיד. אבל הם לא יסבירו לגמרי את התמדת היכולת להאמין שההבעה האחידה תצטבר לדבר גדול מאד.
ועוד מקורות השפעה, שלעתים נִגלים בתוך הכתיבה הזאת, גם הם לא יסבירו לגמרי את התמדת האמונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה