 |
Ōtsuka Museum of Art יפן
|
"נעשֶה אדם בצלמנו כדמוּתנו"
"בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ"
"לא-תעשה לך פסל, וכל-תמונה"
כנראה, בני-האדם זקוקים כל-כך לתמונה מפני שהתמונה כמעט מראָה להם את דמות אלֹהים. יותר ממה שהם עצמם, שנוצרו בצלמו של אלֹהים, מַרְאִים. והם כמעט מוכרחים להעדיף את ההִסתכלוּת בתמונה, כי שם הם רואים את הדבר הרחוק ביותר שיוכלו לראות.
כשהם מסתכלים בתמונות, הם יכולים, לרגעים, לדמות לעצמם את הלֹא-מושֹג כמוחשי, כאילו הוצג לגמרי בתוך החומר והצורה של התמונות, אבל הם יודעים שהוצג להם דימוי. שרק הוא יכול להיות רחוק דיו כדי להראות להם את הדברים הרחוקים מאד.
העדפת הדימויים היא העדפת ראִיית הדברים הרחוקים, או העדפת ראיית ההבהוב שלהם מן המרחק, והיא, כנראה, נשמרת גם באהבת הִתרבוּת הדימויים. אף על פי שהעתקֵי יצירות האמנות המערביות במוזיאון Ōtsuka Museum of Art ביפן יכולים להירָאוֹת כרֵיקים כמעט, כלא-ראויים, הם יכולים גם להיראות כדימוי שמראֶה מרחק חדש. האם המבקרים היפנים במוזיאון מצליחים לחשוב שההעתקים האלה לא מנסים להראות את היצירות המקוריות, אלא שואפים להראות דבר אחר, שבדמיונם יוכלו לראות אותו נע אל העתיד.
בדיון של מומחים [ב-2007] בציוריהם של פיץ הנרי ליין ושל תלמידתו ועוזרתו מרי בלאד מלן, שהעתיקה מציוריו של ליין, עלתה בין השאר השאלה אם ליין עצמו יצר העתקים של ציוריו שלו.
האם ליין ניסה לחזור על מה שהצליח לעשות, חשבתי, או קיווה לראות בהעתקים איזה דבר שרק הכפלת הדימויים יכלה להראות לו. האם הדימויים המוכפלים הדגישו את הזהות הדומה והשווה שלהם, או את מה שבצבץ והופיע בהם, כשיכול פתאם לראות את ההתרחקות שלהם זה מזה. הוא צייר ספינות ויַמִּים רבים, כך שאולי היה יכול לראות גם בהם משהו מן ההעתק, אבל בוודאי לא ראה בהם את מה שהיה יכול לראות רק בהעתק – איך הדמיון המוחלט ליצירה המקורית מפסיק להירָאות כדמיון מוחלט, ואיך הוא עצמו צריך לבחור בין הרגשת התעתוע, ובין ההרגשה שהדבר האחר שראה נהיֶה יקר לו.
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה