משהו על היפוך האירוניה.

                                           

מתוך "והיה העקוב למישור". עגנון.

מתוך "והיה העקוב למישור". עגנון. 

אחרי השיחה עם י. על היפוּך האירוניה, המופיע לצד האירוניה שבהשוואת יציאתו של מנשה חיים מבוצץ ל"לך לך מארצך וגו'", נזכרתי בהרגשה הישנה שלי שגם במשפט הסיום של "סיפור פשוט" היתה לא רק האירוניה, אלא גם ההיפוך שלה. 

היפוך האירוניה של ההשוואה בין היציאה מבוצץ לשם בקשת חסדים ונדבות ובין "לך לך מארצך וגו'" נראֶה בכלי גולה שהכינה אשתו של מנשה חיים. והרי ההשוואה נהיית לא- אירונית כשגם דמותו של אברהם, שעזב את ארצו, יכולה להתפרש כדמות של גולֶה. אברהם, שנאמר לו "מארצך", בעצם יכול להיראות גם כמי שגלה מארצו. 

מעין המשך להשוואה האירונית ולַהיפוך שלה מופיע אחרי כתיבת מכתב ההמלצה למנשה חיים, בהזכרת המלים "וברכך בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך". אל האירוניה של הזכרת הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך מתלווה הפירוש הלא-אירוני, האומר שאלהים נותן את כל הארצות, גם את ארץ ישיבתם של מנשה חיים והרב של בוצץ ושל היהודים שאליהם ינדוד מנשה חיים. 

כשאני חוזרת אל ההרגשה הישנה שגם לאירוניה שבמשפט הסיום של "סיפור פשוט", "אלקים בשמים יודע שלא נתכוין הירשל אלא לאותו תינוק", יש היפוך האירוניה, אני יכולה לראות את הסיפור כולו כיוצר גם את היפוך האירוניה הזה, את הפירוש שהירשל אכן לא נתכוון אלא לאותו תינוק. כי הסיפור כולו מכוון את דמותו של הירשל להתאמתה אל מה שנראֶה כגורלָהּ, עד שהיא נראית לעתים כמסכימה אתו.          

לרגעים נדמה שהגורל הזה מתחיל כבר בדמותה של טוני מ"בית בודנברוק" של תומאס מאן, בת הסוחרים, שרוחה ורצונותיה הוכחדו על-ידי משפחתה, למען דרכֵי- המחשבה שלהם, עד שהתאימה עצמה אל דרכי-המחשבה האלו, כמעט כמו מתוך רצונותיה ומחשבותיה שלה. 

רצונותיו ורוחו של הירשל נועדים להיות מוכחדים כמו אלו של טוני בודנברוק,  והוא עצמו נועד להתאים עצמו אל דרכי-המחשבה של משפחת הסוחרים שבה צמח. וכמו טוני בודנברוק, הירשל מתאים עצמו לדרכי-המחשבה שהכחידו את רוחו ואת רצונו, כמעט מתוך פנימיותו שלו. 

והרי הסיפור מכוון את דמותו של הירשל להיות מותאמת לדרכי-המחשבה של משפחת הסוחרים עוד לפני שהירשל משודך למינה, ומוותר על בלומה. נכתב שם, בין השאר, שמעלָה יש בו שעושֶה כל מה שאבותיו אומרים, ושכסף וזהב שהיו לצירל סִמאו את עיניו של ברוך מאיר, אביו, והניח את מירל, אִמה של בלומה, ונשא את צירל, וכן, שלא היה דור באותה משפחה שאין בו משוגע, ואף על פי שכשנולד הירשל ביקשו אבותיו להקדישו לתורה, לא כל מה שאדם מבקש לעשות מסכימים עמו מן השמים, כל שכן שאין כוונתו שלמה, וכן נכתב שם שכך היתה תחילתו של הירשל בחנות.

וכשהירשל מותאם לאבותיו יותר משהוא מותאם לבלומה, שנשמתה בת-חורין, אפשר לראות לצד האירוניה שבמשפט-הסיום גם את היפוך-האירוניה. שהיה יכול באמת להתכוון לאותו תינוק.