טענה שקראתי אודות ציוריה של נ. בריקמן, על פער בין הפעולה הממושכת של הציור ובין תיאור הרגע החולף, מעוררת בי הרגשת תעתוע. כי הרי מלכתחילה אין כל קשר בין אורך פעולת הציור ובין הבעת הרגע, וציור איננו צריך להיעשות במגע קצר כדי לתאר רגע חולף.
לרגע נדמה לי שהטענות הידועות על הקפאת-הרגע בציורים מסוימים הן מתעתעות, וחולפות מן התפישֹה, כמעט כמו הרגע החולף. והרי כל הציורים "מקפיאים" את הרגע של עצמם, של קיומם המוחלט, ולא את הרגע של המציאות המתוארת. והוא נמצא בכל מה שהם מתארים, ובחתירתם אל אין-סוף.
האם ורמיר באמת הקפיא את הרגע בציור "מוזגת החלב", הרגע שבו האור הוא מסוים, דמות האשה יציבה, הדוממים המצוירים נראים כה שקטים, והחלב נמזג,
או שהציור מעצם מהותו, כמו כל ציור, "מקפיא" את עצמו בחתירתו אל המוחלט, ואל אין-סוף.
הקפאתו של הציור עצמו היא אולי יוצרת תחושת-הזמן הגדולה של הציור, בלי שהוא יצטרך לצייר את הזמן. ובעצם, אפילו יצירות המתארות זמן, גם בסִפרות, משיגות את תחושת הזמן לא בגלל התיאורים האלה. אני חושבת עכשיו על שורות ההתחלה של "מלחמה ושלום", שאולי מראות משהו מ"הקפאת" היצירה כולה, ומתחושת החתירה אל העולם כולו: "ובכן, הנסיך, גנואה ולוקה אינן עוד אלא אחוזותיו של בית בונאפארטה. לא, הריני מתרה בך, אם לא תאמר לי שפירושו של דבר מלחמה, אם עוד תעז ללמד זכות על כל התועבות... "[במקור בצרפתית], וגם על שורות הסיום : "במקרה הראשון היה צורך להסתלק מתודעת אי התנועה...ולהודות בתלות שאיננו חשים אותה"[בתרגום לאה גולדברג].
עוד דבר. בציור "התמדתו של הזיכרון" של סלוודור דאלי יש כנראה ניסיון לתאר את מהותו של הזמן. אילולא בחר דאלי להשתמש בדימויֵי-חלום, אפשר היה לחשוב שהשימוש בדימוי השעונים לתיאור הזמן הוא כמעט מגוחך.
סלוודור דאלי. התמדתו של הזיכרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה