ג'יימס אנסור. רישום: עירום ועמוד מגולף.
ציור: דומם עם כד סיני.
טרנר. ספינה מתקרבת לחוף.
ציור: דומם עם כד סיני.
כתבתי משהו על שלושה רישומים של ג'יימס אנסור, משהו על הדוממים המפורטים מאד הנמצאים ברחבי הרישומים האלה, או בעצם, על ה"עלילות" של הרישומים האלה, שהן דומות קצת לאלו של רישומי-הלימוד של ליאונרדו דה וינצ'י, למשל, אבל שונות מהן, מפני שהפרטים השונים שבהן חותרים גם אל התמונה השלמה, ואל הכוח שלה.
אבל נטשתי קצת את העניין הזה בגלל השאלה למה ג'יימס אנסור נזקק לציור של טרנר בחלק מהציורים שלו. לא בשביל ההִתרגשות העצומה של משטחי הצבע והאור המתמוגגים ומתערפלים זה אל זה, אני חושבת, ואולי אפילו לא כל-כך בשביל הרגשת הנשגב, אלא בשביל לדעת איך יוכל המרחב להיפתח מאד לכל מה שהוא יצטרך להכיל. כי גם בציורים שאינם ציורי נוף, צריכים היו הפרטים השונים להגיע אל מעין התערפלוּת או התמוגגוּת זה אל זה, ומה שהיה ריאליסטי לגמרי היה צריך להיראות גם פנטסטי, ומה שצויר בפירוט דקדקני וחמור היה צריך גם להתמוגג קצת אל המרחֵף מעט, או אל הלא-גמור. וכל זה, בעצם, קשור כל-כך אל מה שיש ברישומים האלה.
ברישום עם הנערה שכאן נדמה שאשליוֹת השָטוּחַ והתלת-ממדי, הרֵיק והמלא, כמעט מתפוגגות זו בתוך זו, ושהרישום הריאליסטי כמעט מתפוגג אל הלא-ריאליסטי. אפילו הכד בצד ימין, שנדמה שהוא עשוי בדרך הפירוט הריאליסטי, עשוי בעצם מצורות כמעט מופשטות, או פנטסטיות. ובעיקר, אשליית ההידוק הרב של הרישום הזה נראית פתאם גם כאשליית ההיפתחות אל מרחב גדול.
כמובן, יש גם כל עניין המסיכות בציורים וברישומים שלו, ואולי אפילו כל מה שהן מסמלות, אבל הסמל והמשמעויות החברתיות אינם קשורים לצורך של הציור ושל הרישום במרחב הנפתח, שחלק מן הרעיונות בו נראים כנובטים זה עתה. וכמובן, ההליכה החורגת מעט של הציורים שלו אל המסיכות ואל מה שנראה קצת פנטסטי, משאירה אותם קצת כמו מחוץ לאזור השיפוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה