המִלים העִבריות "אמנות" ו"תמונה", ומרסל דושאן.
נדמה שהמלה העברית "אמנות" איננה מטרידה את עצמה בשאלה מהי אמנות, אבל בעצם, במעמקיה, או בעומקי-הזמן שלה, רובצת השאלה הזאת. כי שם רובץ תמיד השורש שלה [א.מ.נ.], שהוא גם השורש של המלה "אמונה", ושחוזר ומזכיר לה שבמעמקיה היא מבטאת את השאיפה של האמנות לתאר אמונה, ולא מציאות.
נדמה שהמלה העברית "אמנות" איננה מטרידה את עצמה בשאלה מהי אמנות, אבל בעצם, במעמקיה, או בעומקי-הזמן שלה, רובצת השאלה הזאת. כי שם רובץ תמיד השורש שלה [א.מ.נ.], שהוא גם השורש של המלה "אמונה", ושחוזר ומזכיר לה שבמעמקיה היא מבטאת את השאיפה של האמנות לתאר אמונה, ולא מציאות.
נדמה גם שהמלה "תמונה", שאיננה צריכה ליצג דבר גדול ומורכב כל-כך, היא די מובנת, אבל בעצם, די קשה לדעת מה היא אומרת, והשורש שלה לא לגמרי ידוע. האפשרות שהשורש שלה הוא גם השורש של המִלה "מין" [מ.י.נ.], מחזירה אותי אל ההופעה שלה בעשרת הדיברות, שבה היא קשורה בראיית האלוהים, ומבטאת, בעינַי, את הצגת מראֵה דמות האלוהים באופן השלם והחשוף לגמרי, כמו שהיא מבטאת את הראייה השלמה של דמויות האלים האחרים.
התמונה, המתגלה עכשיו כבעלת חשיבות גדולה כל-כך, אף על פי שאינה מראה את אלוהים עצמו, היא המראה לנו את דמותו, דמות הדבר הרחוק והנסתר ביותר, שכמעט אסור לראותו. ורק בשביל הראִייה הזאת היא קיימת. ואחריה ממשיכות התמונות האחרות להראות לנו את דמות הדברים הרחוקים.
אני לא יודעת אם מרסל דושאן רצה שהחפץ המוכן המוכנס אל האמנות ייהפך לתמונה, או שחשב על ביטול התמונות בתוך האמנות, למען תפיסה שונה לגמרי שלה. בכל אופן, הוא יצר שאלה על יכולתה של המחשבה להפוך דבר הנלקח מן המציאות שמחוץ לאמנות למשהו שאינו מראֶה את המציאות הזאת - לתמונה ולאמונה.
מדוע צצה עכשיו שאלת המוות. והרי מי שיראֶה את התמונה עם דמות פְּנֵי- האלוהים, ולא יראה את פני האלוהים עצמם, לא ימות. אבל התמונה מזכירה לנו את אפשרות המוות הזה, ואת היִרְאָה, ומורישה את הזיכרון הזה לתמונות האחרות.
האם גם החפץ של הרֶדי-מֵייד שהכניס דושאן אל האמנות מזכיר לנו את המוות ואת היִרְאָה, או שהוא הושַֹם בה כמו על לוח-משחק, כדי שינוע עליו ככל יכולתו בין קווי האופק הישרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה