הספרים 5

 

הספרים 5 

הספר ״ Art today״  הוא על אמנוּת ימים שכבר נגמרו אבל נדמה ש today שלו מוצק כל כך, כאילו נוצַק בשביל תמיד, ושאמנות today הזאת השפיעה על העולם במין זמן משלה, כאילו יצרה זמן אחר שגם עכשיו נדמה שהוא today. 

הייתי מסתכלת בו הרבה, כמעט בתדהמה, על רפרודוקציוֹת האמנוּת של ג׳קסון פולוק, דה קונינג, ראושנברג, ג׳ספר ג׳ונס, וורהול, פרנק סטלה, דוויין הנסון. וזיכרון התדהמה גדול, ואני מסתכלת שוב בספר הכבד הזה עם זיכרון התדהמה, ואני חושבת גם על האמנים כי נדמה לי שחָברו כמה אנשים לעשות דבר גדול בארץ גדולה. ואני חושבת גם על עניין תרבוּת הצריכה ואמנוּת הפופ, והוא לא מעניין אותי, ומעניינת אותי הגְּדוּלָה באמנוּת, והרפרודוקציוֹת והצילומים שבספר מצליחים להראות לי אותה. אחרי כן אני חושבת עוד על הפסל ״אִשה עם עגלת קניוֹת״ של דויין הנסון, שבספר כתוב עליו ״שום עקרת בית אמריקנית לא יכלה מעולם להיות מייצגת מושלמת של גזע עקרות הבית האמריקניות כמו ׳אִשה עם עגלת קניות׳ שלו״, והוא בעינַי גם מין קרוב-משפחה של הדיוקנאוֹת הרומיים שנעשו על פי מסֵכוֹת המוות, לא דומֶה להם, כמעט מגוחך, אבל הריאליזם הקיצוני שלו, העכשווי, מקָרֵב ומַרתיע כאילו נראֵית בו מסכַת המוות עצמה.

                                                    

 דוויין הנסון

 

הספרים 4

 

הספרים 4

״היצירה של טרנר לא יכולה להיות מועתקת [ברפרודוקציות]. אפילו ההדפסה הטובה ביותר משרתת רק כמעוררת את הסקרנות שלנו על אודות היצירה המקורית״, נכתב בספר J .M. W. Turner The world of Light and Colour”  ״, אבל כשאני חוזרת אל ״גשם קיטור ומהירוּת - מסילת הרכבת המערבית הגדולה״ בעמוד הראשון של הספר נדמה לי שאני רואה עיקר דברים, הִתְאַבְּכוּת הצְבָעִים אלה אל אלה, כאילו הִתאבכוּת הכֹּל, הכֹּל הוא ההִתאבכוּת, ואף על פי ששֵם הספר הוא גם ״העולם של אור וצבע״ אני חושבת רק על ההִתאבכוּת, שבה ההִתבהרוּת הנראית כאור היא כילידת ההִתאבכוּת, הַפְצָעָה בתוך ההִתאבכוּת. ואף על פי שיש בציורים של טרנר כמין הִתמוגגוּת, כאילו הֵעָלְמוּת, אני חושבת, הם אינם מרַמזים אלא מראים את הדבר כולו. 

 

 

יש לךָ על מי להשליכם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו ]

 

יש לךָ על מי להשליכם [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו ]  

 

דיברנו על שאלת המדרש למה נאמר יְהֹוָ֗ה אַל־בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, ״וכנסת ישראל אומרת רבונו של עולם אף על פי שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג יב) ה' אל באפך תוכיחני״, ועל אהבה ותוכחה לא סותרות זו את זו במדרש, ודיברנו על שאלת ״אף על פי שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד יב), אל בחמתך תיסרני״, וישראל אמר גם שעל פי הקבלה ״יה״ הוא מדרגה גבוהה יותר של התגלוּת מ״וה״ [של ״יהוה״], טהורה יותר, והיִסוּרים כאן הם ישירוֹת מהאל, ודיברנו על המשל שיש בו שרי צבא רעים של המלך, שומרי שלטונו של המלך, והוא רודה בהם כל מדינה שהוא כועס עליה, והם לא מסכימים לרְדוֹת את המדינה של המלך, שסרחה, והם צווחים למלך, כי הם רואים עצמם כנציגי העם, ובנמשל ישראל הם שרי הצבא הרעים, רעים רק כלפי מדינות אחרות, כלפי אומות העולם, והם אומרים לאלֹהים [שאף וחימה הם הכרח אצלו] יש לך על מי להשליך את מידת הדין שיש לך, והמִדרש ערמומי, והרי אלהים בחר בהם, בישראל, כדמות של הרוֹדִים את האומות, הם שליחים רָעים שלו, והם אומרים אתה לא יכול להעניש אותנו על הרוע הזה. 

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ו

[ג] [ו, ב] ה' אל באפך תוכיחני. ר' יודן בשם ר' אמי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אף על פי שכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג יב), ה' אל באפך תוכיחני, אף על פי שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהלים צד יב), אל בחמתך תיסרני. אמר ר' יוחנן משל למלך שהיו לו שני (קוסטנדין) [קוסטנרין] רעים, וכל מדינה שהיה כועס עליה, היה רודה אותה בהן, פעם אחת סרחה עליו מדינתו, והיה קורא (הקוסטנדין) [הקוסטנרין] לרדותה, והתחילו צווחין למלך, אדוננו המלך בבקשה ממך בכל מה שאתה רוצה לרדות אותנו רדה, חוץ מאלו. כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן אף וחימה למה, אמרו לפניו יש לך על מי להשליכם, ככתוב שפוך חמתך (על) [אל] הגוים אשר לא ידעוך (תהלים עט ו), ואף הקדוש ברוך הוא מקבל מהם ואומר ועשיתי 

 

 

                                                     

 

 

הספרים 3

 

הספרים 3

היָדַיִם ברישוּם יפות כל כך בגלל יְפִי הרישוּם. קווי הסילבֶר פוֹינט [חוד כסף] צלולים כל כך ברפרודוקציה שבספר עד שאני סומכת עליה מאד. ושם הספר, ״Leonardo da Vinci״, פתאֹם נדמֶה כמציג את ליאונרדו דה וינצ׳י כמעט כמציג את הרישוּמים והציוּרים שלו ולא את הרפרודוקציוֹת שלהם, ורישום היָדַיִם ענוג, והקַווים יוֹצְרֵי הצל דקים, והבהירוּת ליד הצל זַכָּה וקורנת, ודמוּת העֲצָמוֹת והשרירים והמִפרקים נוצרת בחסד הקַווים המקבילים הדקים, ולא תוכל להיות קיימת בלעדיהם, ואני לא יודעת אם מראֵה הקרינה היוצאת ממנה שייך לרישום המקורי. אבל אני מתארת לי את הצלילוּת והזַכּוּת בו. 

ורפרודוקציות של הרישום הזה כמעט בכל הספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י אצלי, צריכות להגיע אל הצלילוּת ואל הדקוּת.

 

 

הספרים הקטנים של ״The Little Library of Art״ [הסִפְרִיָּה הקטנה לאמנוּת] כמעט כמו ספרים לילדים ובכל זאת ספרֵי רפרודוקציוֹת אמנוּת העולם, היו כידידים חרישיים. עכשיו הרפרודוקציוֹת הקטנות כל כך כמעט מפליאות אותי כשהן ממשיכות להראות לי את דמוּת האמנוּת. 

ב״פיקאסו, התקופה הכחולה והתקופה הוְרודה״ הן מראות לי גם את הפרזַת ההבעה בכמה מציוּרֵי התקופה הכחולה, ואני כמעט רואה בהם ובציורים הוורודים גם אי-ידיעַת הרעיונות הגדולים שיבואו אחר כך. 

הספר יצא לאור ב1956 והוא מתחיל כמו סיפור, ״שמו של האיש הצעיר הכהה, החסון, עם העינים הנוקבות, שהגיע לפריס לראשונה ביום אוקטובר בשנת 1900, רועד במעיל עבה ונושא מטריה, היה פאבלו רואיז...״ [פרנק אלגר ]. 

ושוב נדמה לי שהספרים האלה נוצרו למען ילדים.      

 

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]   

 

בִּכְיִי, תְּחִנָּתִי [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]  

 

שיחות על תהִלים בזמן מלחמה ועכשיו סוף מלחמה, ואני כותבת על עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי ועל שאר הפסוקים, כי ראינו כאן דבר אחד גדול. ועָשְׁשָׁה עֵינִי, חידלון שלו, ובִכְיִי ותְחִנָּתִי ותְפִלָּתִי, כדי שאלהים יעזור לו, וישראל אמר על סוגיית הקשר בין הנִמצא במציאוּת מסוימת והעֶזרה של האל, ואין לאדם להתפלל לפני שיעשה מה שלאל ידו לעשות, עד יֵאוּש, ולכן כאן לפני התפילה בכי ותחינה, ויֵאוּש. כי הרי התפילה היא רק תוספת. הרי היא חוצפה כלפי אלֹהים. 

ויש כאן בתהִלים כמין ידיעה שאלֹהים שמע, ושהאויבים שמעו, וְיִבָּהֲל֣וּ מאלֹהים. ואין בעינֵי דָּוִד דיוּן על קיוּם אלֹהים. אלֹהים קיים, ותמיד הוא צריך לשמוע [ויש איזה פרדוכס, כי אם אלהים שומע הוא יודע על הבכי והתחינה, ואין כבר טעם להתפלל].

ודָּוִד חושב שאלֹהים תמיד אִתו. ובתמיד אִתו יש גם הֶפְסֵד.

 

[(ח) עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי: (ט) ס֣וּרוּ מִ֭מֶּנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְ֝קֹוָ֗ק ק֣וֹל בִּכְיִֽי: (י) שָׁמַ֣ע יְ֭קֹוָק תְּחִנָּתִ֑י יְ֝קֹוָ֗ק תְּֽפִלָּתִ֥י יִקָּֽח: (יא) יֵבֹ֤שׁוּ׀ וְיִבָּהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵבֹ֥שׁוּ רָֽגַע: ]

 

 

 

מהירים הזיכרונות,

 

 

מהירים הזִכְרוֹנוֹת, מִתהווים מיד, ובכל זאת הפתיעו אותי עכשיו דברים שכתב אפרים בן יקיר על צילוּמים מתערוכת רישוּם מיד בסוֹפָהּ, כשקרא לצילומים האלה ״זִכְרוֹנוֹת״, ״זִכרונות מתערוכה שלישית בגלריה ״מבט״...״. הוא שלח לי אז את הצילומים במין אלבום קטן שעשה, ושכחתי את האלבום הזה, ועכשיו מצאתי אותו והזִכְרוֹנוֹת שבאלבום ישָנים מאד, כמעט נִשכחים, וממהרים זִכרונות חדשים להִתהווֹת, מִתהווים על אודות ה״זִכרונות״ ששלח אפרים בן יקיר. 

גלריה ״מבט״ כבר נסגרה, ואפרים בן יקיר הלך לעולמו, ונדמֶה לי שחלק מהרישומים המצולמים עצמם נמצאים אצלי, ואני לא יודעת איפה הם, וכאילו הם עצמם כבר רק מה שאני מדמה לי. 

והזִכְרוֹנוֹת שיתהווּ, האם יִצרו דִמיוֹנוֹת רבים, על מלחמה, על סוף מלחמה, על מנוחת הארץ, על כְּמִיהוֹת, על אמנוּת.   

[בתמונה: ההזמנה לתערוכה, עם צילום של רישום בצד האחורי שלה.]     

 

  

חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת 2

 

 

חזרה תמיד אל סִפְרֵי האמנוּת 2 

 

בראש השנה במלחמה העֶצֶב שלי רב, והוא העצב העִברי, והוא עתיק כמעט כמו האמנוּת, ואני חושבת שהאמנוּת לא תנחמנו. בכל זאת אני מסתכלת בספר על אודות דונַטֶלוֹ, והוא קצת קרוע, ואני נמשכת אליו, ונדמה לי שהאמנות עומדת לזמן מה כנגד העצב. ואני מדמה לי שהצילום של ״דָּוִד״ הנִרעד בין כמעט דמוּת נַעַר אַהֲבִים, כמעט דמוּת נַעַר נשי וכמעט דמוּת לוחם, וכמעט מִתקשט ברַעֲדוֹ היָפֶה, מראֶה לי מה שראיתי בפירנצה לפני שנים, ונדמה לי שאני מביטה בצילום הזה כמו שהִבטתי אז בפֶּסֶל בפירנצה, בפליאה, בהבנה ואי-הבנה, רואָה את חמיקַת הצל והאור על הגוף הנערי, תוהָה על העצמיוּת הגדולה בגוף העדין, ואף על פי שהספר לא מראֶה את כל צִדֵּי הפסל הוא מראה את בְּרַק הברונזה הנוֹגַהַּ אל צְדדיו, ויכולתו של ספר האמנוּת ויכולֶת הזיכרונות שלי כמעט תלויות זו בזו. ו״דָּוִד״ הזה, בספר ובזיכרונות, גם מחזיר אֵלַי את העצב הארוך. 

 

 

ורַבִּים אצלי הספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י, ושנים רבות הם אצלי והם כמעט מראים לי לא רק את רפרודוקציוֹת הרישוּמים והציוּרים אלא גם את יְמֵי חַיַּי. ועדיין מגיעים אלי ספרים על ליאונרדו דה וינצ׳י, בתוך ימי חיי, כיודעים את הצורך ברפרודוקציוֹת הרישומים על דַפים, על נְיָר, אשליַת הרישומים עצמם על הניָר. 

בספר על ליאונרדו דה וינצ׳י שיצא לאור ב The Hamlyn Publishing Group  ב1975 אני מוצאת איזה דף ניָר שכתבתי עליו ״אולי איזה מוּם ברישומים של אֶנגר, אולי מוּם איזו נַחַת, בלי ידיעה על הצורך באי-נחת, ואני חושבת על שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל״, ואני חושבת אין מוּם ברישומים של ליאונרדו דה וינצ׳י, ואני כבר רגילה כל כך לראות את הרפרודוקציוֹת שלהם בספר עד שנדמה לי לרגע שאשליַת הרישוּמים עצמם בו אינה אשליָה.

ואולי עושָה זאת מין הרגשה מוזרה ומוטעית של הִתקרבוּת יושֶן הרפרודוקציוֹת אל יושֶן הרישומים המקוריים.