יום שני, 26 במרץ 2018

...ציוּר הדיוקן שלה, אמרה,

...ציוּר הדיוקן שלה, אמרה, ציור הדיוקן עם הפָּנִים באוֹר הנראֶה כחיזיון ועם הרקע הכהה, והוא לא נרתע מזרוּת הכֵּהוּת, והרי הוא העריץ את הציורים של רמברנדט, וחשב עליהם אפילו כשפנה אל הציורים המופשטים אבל רק כעל זיכרון עמוק של האמנוּת, לא כעל  דבר שמנסים לעשות שוב
ומוֹת סַסְקִיָה, הוא לא חשב על מוֹת סַסקיה כשצייר את הדיוקן הזה...ובכל זאת הוא זכר איך סַסקיה מתה...  

אבל סַסקיה כבר מתערבבת במחשבותיו עם דמותה המצוירת, ב"Saskia van Uylenburgh in Arcadian Costume  ", ב"ססקיה כפְלוֹרָה", ואיך הוא יכול לִרְצוֹת בעת ובעונה אחת את חֶזיון הציוּר ואת המחשבה על סַסקיה שמחוץ לחיזיון. 
כי הם כבר לא רחוקים כל כך זה מזה בעיניו, כי גם סַסקיה כמעט לא מוחשית בעיניו עכשיו, וכי זיכרון מותה הוא כמעט רק בעיני רוחו, הוא כמעט יציר רוחו, והוא יכול גם לדמות לו שהציורים של סַסקיה מראים לו את העצב של רמברנדט [אף על פי שרמברנדט צייר את הדיוקנאות שלה כשהיתה בחיים], אבל הוא כמובן לא רוצה לחשוב שציוּרים הם הבעַת עצב או כל רגש אחר של הצייר, הוא לא רוצה לחשוב עליהם במין פשטוּת כזאת, והרי הם החתירה אל הלא ידוע, וכל זה ידוע לו, אבל הוא לא מתנגד עכשיו לערבוּב הציוּר עם מה שמחוץ לציוּר, הוא כמעט זקוק לזה עכשיו, כאילו כך תהיה לו ידיעה שלמה של מוֹתָהּ של סַסקיה ושל האהבה והעצב ושל גודֶל החזיוֹנוֹת עם האור והכהוּת המגיעים מן הלא-נראֶה, ממש עד אליו. 
וכמובן, הוא יוכל לערבב כך גם את ציוּר הדיוקן שצייר הוא עצמו.       


  

                                                     
               
                 

Saskia van Uylenburgh in Arcadian Costume

1635, Rembrandt



                   
                         

                  Saskia van Uylenburgh as Flora    dated 1641  

יום שני, 12 במרץ 2018

" ...בדרכים המיוחדות שבהן הפכו החוויות האמנותיות, לגבי רבים מאתנו, למייצגות, מגלמות או מביעות כמה מן הערכים הנעלים ביותר, לרבות ערכי מוסר." א. ה. גומבריך [מתוך "מטאפורות חזוּתיוֹת של ערך באמנוּת"].


" ...בדרכים המיוחדות שבהן הפכו החוויות האמנותיות, לגבי רבים מאתנו,  למייצגות, מגלמות או מביעות כמה מן הערכים הנעלים ביותר, לרבות ערכי מוסר." א. ה. גומבריך [מתוך "מטאפורות חזוּתיוֹת של ערך באמנוּת"].

י. ואני דיברנו על טוב ורע מוחלטים בעץ הדעת טוב ורע, וכמעט הובהרו לי השאיפה העזה של האמנוּת אל הטוב והרע המוחלטים ואי יכולתה להגיע אליהם, וכמעט הובהר לי הרצון שלנו לראות ולדוּן את האמנוּת במושגֵי המוּסָר, כי הוא המדמֶה לו שהטוב והרע שלוֹ הם כטוב ורע המוחלטים. כי הוא כמֵהַ אליהם כל כך. 
אבל האמנוּת לא יכולה להסתפק בו, כי היא מנסה להגיע אל המוחלט. עץ הדעת טוב ורע לא נשכח ממנה. 
כך היא גם לא יכולה להסתפק במה שגומבריך קרא "מטאפורות חזוּתיוֹת של ערך". והרי המטאפורות האלו מביעות את ערכֵי המוּסָר שלנו, ולא את מה שהאמנות מנסה להגיע אליו.     

גומבריך קרא מטאפורות גם לחלק מהתיאורים שלנו את האמנוּת, אבל האם כשאנחנו מתארים את האמנות כאמיתית, כזולה כמגונָה וכדו' אנחנו אכן משתמשים במטאפורות, או מבטאים משהו מן האמוּנה שלנו שהאמנוּת כמעט מתקרבת אל הטוב והרע המוחלטים, משהו מההרגשה שלנו שכמין חלקיק מן הטוב והרע המוחלטים נוגֵהַּ בָּהּ. 
אני מדמה לי שגומבריך ראה בתיאורים האלה מטאפורות מפני שראה את אי היכולת של האמנות ושלנו להגיע אל המוחלט, ושבוודאי עץ הדעת טוב ורע היה רחוק כל כך בעיניו, לא ממשיך ומסביר את אי היכולת הזאת.    

 אני מדמה לי שטרנר דימה שבציוּר  Light and Colour (Goethe's Theory) - the Morning after the Deluge - Moses Writing the Book of Genesis [הבוקר אחרי המבול משה כותב את ספר בראשית] יגיע אל המוחלט, אבל הסמליוּת של צורת העיגול מגבילה את הציור. הוא נהיֶה רק סמל. 
אולי הציור הזה של טרנר וציורים רבים אחרים בנושאי ספר "בראשית" הם מין ניסיון של האמנוּת להתקרב קצת אל הבריאה שבספר "בראשית". הנושאים  האלה כמובן לא יכולים לקרב אותם אל הבריאה, אלא לפעמים נדמֶה שהציורים מתקרבים אליה מעט בגלל כמיהתם אל הטוב והרע המוחלטים, כמיהתם אל מה שבנֵי האדם לא יכולים לברוא.           


["...שמעטים האנשים שלא חוו מעולם אמנוּת גדולה במונחים של ערכֵי מוּסָר." א.ה. גומבריך [מתוך "מטאפורות חזותיות של ערך באמנות". הוצאת הקיבוץ המאוחד. הוצאת ספרית פועלים].

"וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". בראשית, ב'.]  

   

                                                
              Joseph Mallord William Turner
Light and Colour (Goethe's Theory) - the Morning after the Deluge - Moses Writing the Book of Genesis exhibited 1843
Oil on canvas

      

יום שלישי, 6 במרץ 2018

פַּשְטוּת הפרחים לא מפריעה לשאיפוֹת הציוּרים.

...היא חשבה על הפרחים שיפרחו בקרוב, לכאורה רק בשבילה, בשביל זכויות היופי שלה...
...הפרחים שאינם מסוגלים לספק את כל מה שהיא זקוקה לו אבל יש להם חיים שנוגעים ללִבָּהּ, ושנעשים חיוניים בשבילה, לכאורה רק כדי שהיא לא תתמוטט, וכדי שהיא לא תחשוב שמה שיָקָר לה נעשה נזיל כל כך, או שההווייה שלה כולה נוצרת רק מהשוואה בינה ובין מי שאינו היא, ועל הוויית הפרחים, שאסור לה להתקנא בה ושהיא בעצם נחותה מהוויית בני האדם, כי למרות שלמותה המסוימת חסרים בה כמה מן הדברים היקרים שאין להם תחליף, ההכרה והרגש בעיקר...[מ"כרישום התקבצות העלים"]. 
לרגע נדמה לי שציוּרֵי הפרחים נחוּתים מציוּרי דמויות בני האדם. בגלל פשטוּת הפרחים. פשטוּת חיי הפרחים. אבל הרי יכולה להיות גם בציורי הפרחים הכמיהה אל מה שאינו נראֶה לגמרי ואל מין יופי עליון, שהוא רק של האמנוּת, ושאינו תלוי ביופיים של הפרחים עצמם, ושאינו מופרע על ידי פשטוּת הפרחים וחייהם
המחשבות על יופי עליון מוליכות אותי אל "מטאפורות חזוּתיוֹת של ערך באמנוּת" של א. ה. גומבריך, ונדמֶה לי לרגע שתיאור היופי כעליון הוא רק מטאפורה. שאִילה משדות משמעוּת אחרים. אבל לא, הרי גם נדמה לי שיופי יכול להיות עליון, ושייך אל הלא המושֹג. 
וכמובן, הפרחים המצוירים יכולים להיות שייכים אל הלא מושג. כמו הפרחים המצוירים ב "  Still-Life with Bouquet of Flowers and Plums  " של       Rachel Ruysch, שנלמדו כנראה גם מן הפרחים שבטבע, אבל כבר עזבו אותם, והם כבר הדומים המלאכותיים, הכמעט זָרים ומדאיגים, והם כבר לא מזכירים את פשטוּת הפרחים.   


  
                                       

Rachel Ruysch - Still-Life with Bouquet of Flowers and Plums  



יום שני, 26 בפברואר 2018

הנשֹגב יביט אל האמנוּת.

שוב קראתי את "סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית" של גומבריך, פתאֹם אחרי שנים, ושוב חשבתי על  תמונה ב"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה", שהיא מראָה את דמות אלֹהים, ושההִסתכלוּת בה היא כמעט כהסתכלות בפנֵי אלֹהים, וגם על היות התמונות מזכירות לנו את היִראה ואת הסכנה שבהסתכלוּת בפני אלֹהים. כמובן, המחשבות האלו מפַרְפְּרוֹת קצת, והמלה העִברית "תמונה" מפרפרת קצת
והרי המחשבות המפרפרות רוצות כל כך לראות את שאיפת האמנוּת אל הלא מושֹג ואל מה שכמעט ואין לראות כמובנת מאליה, כשייכת לטִבעה של האמנוּת, אבל הרי האמנות שואפת גם אל הנראֶה לגמרי, ואל המוכָר כבר, והיא מגיעה אליו בַחפץ המוכן, ה"רֶדי מֵייד". הוא שייך לה לגמרי, אף על פי  שהדברים של גומבריך על כל הצורות באמנוּת, " כל צורה מעלה באוב אלפי זִכרונות ודמויות-גרר. יש רק להציג את הדמות כאמנוּת, ואז, באמצעות פעולה זו עצמה, נוצרת מסגרת התייחסות חדשה... ", לא יכולים לתאר אותו לגמרי. כי הוא מתנגד לאלפי זיכרונות האמנוּת ולדמויות הגרר שלה. 
הוא לא רוצה את זיכרונות התמונות והדמויות של האמנוּת, ולא את כמעט ראיית פנֵי אלֹהים, והוא לא מביט אל הנשֹגב. אבל אולי הוא מדמה לו שהנשֹגב יביט אליו. והרי הוא המראֶה את המציאוּת. 
[ואולי בכל זאת אלפי הזיכרונות של תמונות האמנוּת כבר מַבְזִיקִים בו, והוא כבר מראֶה גם את ההבזקים האלה. ]   

למרות איזו ראשוניוּת בפסלֵי הכלבים שבגלריה  Queensland Art Gallery/Gallery of Modern Art   באוסטרליה הם לא דומים לסוס העץ שבחדר הילדים. הם אמנוּת. נדמה לי שכמו ציוּר כלב הדינגו של ג'ורג' סטאבס הם מתגעגעים אל מה שאין לראותו.     

["האמנוּת כולה היא "עשיית דמויות"...", מתוך "סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית". א. ה. גומבריך.
 "... כל צורה מעלה באוב אלפי זִכרונות ודמויות-גרר. יש רק להציג את הדמות כאמנות, ואז, באמצעות פעולה זו עצמה, נוצרת מסגרת התייחסות חדשה שממנה אין היא יכולה להמלט." מתוך "סוס עץ או שורשי הצורה האמנותית".  א. ה. גומבריך. הוצאת הקבוץ המאוחד. הוצאת ספרית פועלים. ]

"לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה..." שמות כ'.



                             
                                       
                          A portrait of a large Dog from New Holland (Dingo) by George Stubbs, 1772                   
                   


                     


               These particular dogs are part of a group of ‘ku’ sculpture produced over an extended period during 2009–10 at the Wik and Kugu Art Cent

Queensland Art Gallery/Gallery of Modern Art     פסלי כלבים.




                               

Marcel Duchamp. Bicycle Wheel. New York, 1951 (third version, after lost original of 1913)

                                   

יום שני, 19 בפברואר 2018

עוד על "דָּוִד" של דונאטֶלו ודמיונוֹת העתיד.


בזמן שחשבתי שלא אסע עוד אל מקומות רחוקים דימיתי שהאמנוּת הרבה שראיתי במשך השנים מִלאה את חלל העולם. קצת כמו שעושות הדמויות הרבות בשמֵי התקרה המצוירים של צייר הבארוק המאוחר לוקה ג'יורדאנו
בכל זאת נסעתי שוב אל פירנצה, ומחלון חדר המלון שם נראָה ה"דואומו" כה קרוב, עד שהיה נדמה לי שהממדים הלא לגמרי ממשיים של קִרְבַת המקומות וריחוקם היו כְּאֵלֶּה של קִרְבַת העבר וריחוקו. וכשעמדתי שוב מול "דָּוִד" של דונאטֶלו היה נדמה לי שיכולתי לראות את מחשבות העבר מגיעות אלינו כה רעננות, ממריאות מן הגעגועים לפיסול הקלאסי אל דמיוֹנוֹת העתיד שלנו. אל הרעיונות הכמעט רופפים שלנו
בתוך הממדים הלא לגמרי ממשיים של קִרבת המקומות וריחוקם בפירנצה הפֶּסֶל הזה החומק מהגדרות, הרוטט, הכמעט נתון לערעוּר, היה כמעט כיציר הקִרבה והריחוק המִשְתַּנִּים. והרי היה יציר הרעיונות הקיצוניים והמְפַרְפְּרִים, המִתגאים והרַכִּים. 
אני חושבת עכשיו גם על הפסל " Penitent Magdalene" [מריה מגדלנה] של דונאטֶלו, שכנראה נוצר גם בהשפעת הריאליזם של הפיסול הרומאי, אבל הוא קיצוני כל כך וכמעט נרעד. 
הדמיוֹנוֹת שלו ושל "דָּוִד" נמשכים כל כך אל קצותיהם, קצת כמו דמיונות העתיד של האמנוּת, שיימָשכו אל קְצוֹת הקיוּם שלהם, שבהם כמעט יבַטלו את עצמם.       

[ומשהו אחר. על ציוּר הפורטרט הרשמי של ברק אובמה. אף על פי שהוא מין נוסח חדש של ציור פורטרט רשמי של נשיא אמריקאי הוא נוסח אמנוּת לא חדש, ויש בו גם יושֶן הסמליוּת, בצמחים המצוירים, ויושֶן תעתועֵי האשליוֹת במעבר של הצמחים מן הקישוּטיוּת אל צמיחתם ליד רגלי הדמוּת היושבת ובקצוֹת הכסא. 
נדמה לי שאשליוֹת הצמחים "מסגירות" את גנדרנוּת הרצון להציג דמוּת לא רשמית בתוך הפורטרט הנשיאותי הרשמי. ] 

  
  
  
                                                       
                        ״דוד״. דונאטלו.    ? Donatello, the bronze David(1440s
Museo Nazionale del Bargello
h.158 cm



            פרט מ״דוד״ של דונאטלו.



                         
         

Luca Giordano (Palazzo Medici Riccardi)



                                 


                                 

                דונאטלו .      [1453-1455]   Penitent Magdalene   Mary Magdalene   Donatello



                                         
               הפורטרט הרשמי הנשיאותי של ברק אובמה. the official portrait of Barack Obama  Kehinde Wiley   


                                           









                                             



          

יום שני, 12 בפברואר 2018

האם כשאתבונן שוב בציוּרֵי הנופים עם נהרַת האור של תומס מורן ושל ציירֵי הדסון ריבר סקוּל האחרים...

בכותבי על הנשים האמניוֹת של המאה התשע עשרה איני רוצה להתכחש לאופן שבו נוגעות ללבי הנשים האמניוֹת האלו, היא כתבה, וכאן בבית הישן של הורַי, כשאני כמעט לעצמי, אני יכולה לכתוב גם מתוך מַבָּטוֹ של הרגש הזה
כמה מרגשים אותי עדיין תחריטי הנופים של מרי נימו מורן, והרי אפשר לחשוב לפעמים, כשהתחריטים עומדים מול ציורי הנופים של בעלה, תומס מורן, ושל ציירי "הדסון ריבר סקול האחרים, שהם יצירות צנועות, אבל אני רואה אותם כחוזרים תמיד ונראים בגדולתם. בכל זאת אני נזכרת בכך שכמה מאלה שהעריכו אותם מאד לא ידעו שנעשו על ידי אִשה, כאילו הדבר הזה בעל חשיבות עכשיו. 
וכמה מושכים את לבי ציוּרֵי הדיוקנאות של רוזה בונֶר ושל אליזבט סטנטון שציירה אנה אליזבט קלומפקה, עד שכמעט איני יכולה עוד להפריד בין הנשים ובין דמויותיהן המצוירות. והרי דמותה המצוירת של רוזה בונר היא כדמות נשית גברית, כמעט כדמותו של גבר בעל מעמד, ואני יכולה לתאר לי שכך הובעה גם האמת של חייה. ובציור הדיוקן של אליזבט סטנטון, אני חושבת, אפשר לראות את הערצַת האשה כִּבדת השנים שמחשבותיה נהירוֹת. 
ואני חושבת עוד על ציוּרֵי הנופים הגדולים של  סוזי מ. ברסטואו, של הרייט קאני פיל ומרי בלאד מלן, שחלקם יכולים לעורר בי מעֵין הערצה לנשים עצמן, וגם על ציוּרֵי הפרחים של מריה ריצ'רדס דיואינג, שאמרה בשנותיה האחרונות שהצטערה על שזנחה את ציורי הדמויות כשרצתה להימנע מתחרות עם בעלה הצייר תומס דיואינג. כשאני מתבוננת בהם נדמה לי שהם נפלאים. נדמה לי במבט ראשון שעיקר יופיו של "גן במאי" שלה במעטה הצבע הוורדרד הנפרשֹ, אבל הרי כה חשובים בו הפרטים הרבים העדינים של עלֵי הכותרת, שחלקם כמו כורעים תחת טל הבוקר. 
האם אוכל שוב לראות את הציורים האלה רק מתוך המחשבה על האמנוּת עצמה? 
האם כשאתבונן שוב בציוּרֵי הנופים עם נהרַת האור של תומס מורן ושל ציירֵי  הדסון ריבר סקוּל האחרים לא ישפיע מראֵה האור הנוהר כל כך על רגשותַי כמין פיתוי ידוע.             


  

                                                             
                               מרי נימו מורן     Mary Nimmo Moran, The Goose Pond, East Hampton, 1881;Mary Nimmo Moran  

                                                   
                              דיוקן רוזה בונר     Anna Elizabeth klumpke 

                                       

                                                            
                                 
                          Harriet Cany Peale .Kaaterskill Clove


                                               
 

גן במאי    Garden in May.    Maria Richards Oakey Dewing



    Among the Sierra Nevada, California      Albert Bierstadt  [   Hudson River School      

יום שני, 5 בפברואר 2018

על "... וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". דָּם רק בארץ.

 בכל זאת הדם רק בארץ, כי תמיד הדם הוא בארץ, בגופים החיים שבארץ, ובאדמה שאליה הוא חוזר [קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה], ואף על פי שיש כאן ערעוּר מסוים של הארץ ישְנָה כאן גם הידיעה שהדם תמיד נמצא בארץ. 
אלא היא והרגשות יכולים להזדעזע משטחֵי הדם הגדולים כל כך, מערעוּר ההבדלה בין החומר החי והחומר המת וגם מיכולתם של שטחֵי הדם להיות למין דימוי גדול ואיוֹם. 
כשהם דימוי הם מַראים את דמותו הגדולה של הדם, העומד כמעט לעצמו, בלי גּוּפֵי בני האדם והחיוֹת, בלי גופיהם החיים והמתים. כמעט כחומר נוֹרָא
בתוך הדימוי נהיים שטחֵי הדם העצומים למראהו של הנורא העומד לעצמו. תמיד.
    
אילו היה הדם מופיע בשמַיִם היו השמַיִם מתערערים מאד, אני מדמה לי. אילו שטחֵי שמַיִם היו נהפכים לדם הייתי מדמה לי שהם וסדרֵי עולם נחרבים. כמה זהירה בעינַי עכשיו הופעתו של הדם בכל ארץ מצרים.

[ב"בדם קר" של הילה לולו לין שמֵי הבָּשָֹר הם כמעט שמֵי דם. ואף על פי שיש בהם רק דם ההֶרֶג המסוים, ואף על פי שהם מקומיים, נדמה ששמֵי הבָּשָֹר הם אסונם של השמים כולם. ]  

  
["וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר לְדָם...וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם ."  שמות, ז']
  
                                                                 
בדם קר. הילה לולו לין