...ציוּר הדיוקן שלה, אמרה, ציור הדיוקן עם הפָּנִים באוֹר הנראֶה כחיזיון ועם הרקע הכהה, והוא לא נרתע מזרוּת הכֵּהוּת, והרי הוא העריץ את הציורים של רמברנדט, וחשב עליהם אפילו כשפנה אל הציורים המופשטים אבל רק כעל זיכרון עמוק של האמנוּת, לא כעל דבר שמנסים לעשות שוב.
ומוֹת סַסְקִיָה, הוא לא חשב על מוֹת סַסקיה כשצייר את הדיוקן הזה...ובכל זאת הוא זכר איך סַסקיה מתה...
אבל סַסקיה כבר מתערבבת במחשבותיו עם דמותה המצוירת, ב"Saskia van Uylenburgh in Arcadian Costume ", ב"ססקיה כפְלוֹרָה", ואיך הוא יכול לִרְצוֹת בעת ובעונה אחת את חֶזיון הציוּר ואת המחשבה על סַסקיה שמחוץ לחיזיון.
כי הם כבר לא רחוקים כל כך זה מזה בעיניו, כי גם סַסקיה כמעט לא מוחשית בעיניו עכשיו, וכי זיכרון מותה הוא כמעט רק בעיני רוחו, הוא כמעט יציר רוחו, והוא יכול גם לדמות לו שהציורים של סַסקיה מראים לו את העצב של רמברנדט [אף על פי שרמברנדט צייר את הדיוקנאות שלה כשהיתה בחיים], אבל הוא כמובן לא רוצה לחשוב שציוּרים הם הבעַת עצב או כל רגש אחר של הצייר, הוא לא רוצה לחשוב עליהם במין פשטוּת כזאת, והרי הם החתירה אל הלא ידוע, וכל זה ידוע לו, אבל הוא לא מתנגד עכשיו לערבוּב הציוּר עם מה שמחוץ לציוּר, הוא כמעט זקוק לזה עכשיו, כאילו כך תהיה לו ידיעה שלמה של מוֹתָהּ של סַסקיה ושל האהבה והעצב ושל גודֶל החזיוֹנוֹת עם האור והכהוּת המגיעים מן הלא-נראֶה, ממש עד אליו.
וכמובן, הוא יוכל לערבב כך גם את ציוּר הדיוקן שצייר הוא עצמו.
