בכותבי על הנשים האמניוֹת של המאה התשע עשרה איני רוצה להתכחש לאופן שבו נוגעות ללבי הנשים האמניוֹת האלו, היא כתבה, וכאן בבית הישן של הורַי, כשאני כמעט לעצמי, אני יכולה לכתוב גם מתוך מַבָּטוֹ של הרגש הזה.
כמה מרגשים אותי עדיין תחריטי הנופים של מרי נימו מורן, והרי אפשר לחשוב לפעמים, כשהתחריטים עומדים מול ציורי הנופים של בעלה, תומס מורן, ושל ציירי "הדסון ריבר סקול" האחרים, שהם יצירות צנועות, אבל אני רואה אותם כחוזרים תמיד ונראים בגדולתם. בכל זאת אני נזכרת בכך שכמה מאלה שהעריכו אותם מאד לא ידעו שנעשו על ידי אִשה, כאילו הדבר הזה בעל חשיבות עכשיו.
וכמה מושכים את לבי ציוּרֵי הדיוקנאות של רוזה בונֶר ושל אליזבט סטנטון שציירה אנה אליזבט קלומפקה, עד שכמעט איני יכולה עוד להפריד בין הנשים ובין דמויותיהן המצוירות. והרי דמותה המצוירת של רוזה בונר היא כדמות נשית גברית, כמעט כדמותו של גבר בעל מעמד, ואני יכולה לתאר לי שכך הובעה גם האמת של חייה. ובציור הדיוקן של אליזבט סטנטון, אני חושבת, אפשר לראות את הערצַת האשה כִּבדת השנים שמחשבותיה נהירוֹת.
ואני חושבת עוד על ציוּרֵי הנופים הגדולים של סוזי מ. ברסטואו, של הרייט קאני פיל ומרי בלאד מלן, שחלקם יכולים לעורר בי מעֵין הערצה לנשים עצמן, וגם על ציוּרֵי הפרחים של מריה ריצ'רדס דיואינג, שאמרה בשנותיה האחרונות שהצטערה על שזנחה את ציורי הדמויות כשרצתה להימנע מתחרות עם בעלה הצייר תומס דיואינג. כשאני מתבוננת בהם נדמה לי שהם נפלאים. נדמה לי במבט ראשון שעיקר יופיו של "גן במאי" שלה במעטה הצבע הוורדרד הנפרשֹ, אבל הרי כה חשובים בו הפרטים הרבים העדינים של עלֵי הכותרת, שחלקם כמו כורעים תחת טל הבוקר.
האם אוכל שוב לראות את הציורים האלה רק מתוך המחשבה על האמנוּת עצמה?
האם כשאתבונן שוב בציוּרֵי הנופים עם נהרַת האור של תומס מורן ושל ציירֵי הדסון ריבר סקוּל האחרים לא ישפיע מראֵה האור הנוהר כל כך על רגשותַי כמין פיתוי ידוע.
דיוקן רוזה בונר Anna Elizabeth klumpke
Harriet Cany Peale .Kaaterskill Clove
גן במאי Garden in May. Maria Richards Oakey Dewing
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה