האם לפני עידנים

 

האם לפני עידנים כתבתי את הדברים האלה, האם לפני עידנים היתה בי השלווה הזאת המַשְוָה את הנִסיוֹנוֹת של אבו מאזן להשיג בטלפון את הנִייה ואת מַשעל ל״אַשְכִּים לבית השר...״, אני חושבת כשצער שבעה באוקטובר לא מניח לי. 

 

 

[18 בנובמבר 2012] כמה שעות לפני תחילת "עמוד עשן" כשניסינו להבין את המִלים "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ו"קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת", הרחקנו לכת בפירוש שלנו אל הִתערבבוּת הגזָרות של הלשון, כך שיכולנו לראות במִלה "יקוצו" גם את ההליכה אל הקֵץ. 

אחר כך, בזמן שהקשבתי לחדשות, הרגשתי שקַצְתִּי מפני החמאס, וכשאבו מאזן אמר שלא הצליח להשיג בטלפון את הנִייה ואחר כך לא הצליח להשיג את מַשעל, כמעט כמו במִלּוֹת השיר "אַשְכִּים לבית השר – אומרים כבר רכב, אבוא לעת ערב – אומרים כבר שכב" של אבן עזרא, לרגע היה לי צר על אבו מאזן, המנהיג המזדקן, שאולי קָץ מפני החמאס. אילולא הרחקנו לכת בפירוש שלנו, הייתי חושבת שאבו מאזן רק מָאַס בחמאס, ושלא חשב על קיצו שלו. ובעניין המלחמה, הוא כנראה ראה בעיני רוחו איזה סוף שלה, אחד מִנִּי רַבּים שחוזרים ומופיעים כמו המלחמות עצמן, וחשב לדַבֵּר על זה עם הנִייה ועם מַשעל. 

 

 

כדי שלאלֹהים יהיה חֶסֶד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

כדי שלאלֹהים יהיה חֶסֶד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ, הוא אומר ליהֹוָה, הושיעֵני כדי שלְךָ יהיה חֶסֶד. ואם לא תושיעֵני לא יהיה לך חֶסֶד. 

וישראל אמר אלֹהים זקוק לעולם. רק אם יהיה לו חסד. ואמר על הקשר של הדברים האלה לשפה הקַבָּלִית ולדברֵי הרב יהודא ליאון אשכנזי [מניטו], כי כדי שיהיה חסד האל צריך לעמוד מול ריקוּן עצמו, מול ריק, כדי למלא אותו בחסד, ובריאת העולם היתה תוצר של החסד כי אלהים ויתר על משהו מעצמו, על המוחלטוּת שלו. והטיעוּן הקַבלי נלקח מכאן, מן הטיעון של דָּוִד, וישראל אמר שהשפה הקַבלית היא האפשרוּת לדבר בלי פחד על הפְּשָט של התנ״ך. 

                                                  

יוֹמנסִפְרוּת51. לראות מה יש בו.

 

כן, חזרתי אליו. לראות שוב מה יש בו. זה דומה קצת לחזרה כדי לראות איך זה עָשֹוּי. לפעמים כדי לראות איך משפט אחד עשוי. אולי להגיע אל נחת הידיעה. 

והמִלים האלו כמעט בהתחלה, ״עם כל המועקה והבהלה והערגה שביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק״, כמו בקריאה הראשונה אומרות לי כך עשויה סִפרוּת. וכך, החזרה אל היצירה הזאת היא כמבקשת את מה שכבר ראיתי בה.

נדמה לי שמעולם לא חשבתי על עלילה כעל מין שִדרה של יצירת סִפרוּת, ועכשיו לא חשבתי על עלילה אלא על דברים נמשכים ביצירת הסִפרוּת ונפסקים בה ונקטעים ומתפרקים ומתחברים ונסתמים ומִתעלים ונתונים לדין הסִפרוּת. וכמובן, חשבתי, כל הדברים השואפים אל אותן מועקה ובהלה וערגה, כמו ביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק - הרי זה עיקר, וכאן, בספר הזה, הם שואפים אליהן. 

והיופי. הרי לא אוּכַל להוכיח את קִיּוּמוֹ. לרגע אני חושבת שהוא מופשט עליוֹן של יצירת הסִפרוּת. 

״זה עולמם של מבוגרים: אם ייקלעו לשם ילדה או ילד הם יידחקו אל עיבורי הסיפור, בני לוויה של המבוגרים מכורח הנסיבות. לא מעט צרות פוקדות את המבוגרים האלה...

...כאשר נגמר סיפור אחד ומסתתם הדף עד אפס מקום...ולהתחיל מחדש: נשים, גברים, מגבעות, מחוכים, מריבות, נכלים.״ 

 

[הציטוטים מ״הָאָחוּ הֶחֱרִיש אֶת אָזְנַי״, ענת עינהר, עמ׳ 6, 154, 155, הוצאת אפרסמון] 

                                                    

 

 

התיאור הרָשָע של המציאוּת [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 התיאוּר הרָשָע של המציאוּת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

כמה יפות כאן המִלים אֻמְלַל אָנִי ונִבְהֲלוּ עֲצָמָי, ולפניהן חָנֵּנִי, וההנחה שמגיע לו עונש,  וישראל אמר אולי בגלל משהו שנמצא עמוק בתוכו, והמִלים האלו, אֻמְלַל אָנִי ונִבְהֲלוּ עֲצָמָי כשירה מְגַלָּה דברים, וישראל הזכיר את האפיקורסים שהיו בעצם קרובים לחז״ל, כי אפיקורוס הוא העומד בעוצמה מול המציאוּת, וכאן, בתהִלים, שָֹפָה עומדת באופן גלוי לגמרי מול המציאוּת, דוד מתאר עמידה נקיה מול המציאוּת. ונזכרנו ברשעים, הרואים תמיד פגם בעולם, וחשבנו שאֻמְלַל אָנִי הוא כמעט התֵּאוּר הרָשָע של המציאוּת, וכך גם נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. ואחרי המִלים האלו וְאַתָּ֥ה יְהוָ֗ה עַד־מָתָי, על היכולת לסגור את הזמן, ועד מתי יְהֹוָה יהיה קיים, וישראל אמר יש כאן היופי של הגדרַת ההוֹוֶה.  

  

(ג) חָנֵּ֥נִי יקֹוָק֘ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי:(ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד ואת וְאַתָּ֥ה יְ֝קֹוָ֗ק עַד־מָתָֽי: