״וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה״ [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

״וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה״ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

האם ביטוי צַעַר עמוק או הפרזה במִלים ״אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה״ [שאחריהן צוֹרְרָי,כָּל־פֹּעֲלֵי אָוֶן, כָּל־אֹיְבָי], ואולי הפרזַת השירה כי השירה צריכה להפריז. וישראל אמר יש פה ביטוי לכל מהלך חייו של דָּוִד ואיפה הוא יכול לומר את הדבר הזה, ואיפה הפחד הגדול שלו, והרי אמר עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל, אבל חשבנו גם על חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי-הֲבֵאתֶם אֶת-זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי שאמר אכיש, וישראל הזכיר את המדרש השואל למה אכיש קיבל את דוד שהרג את גליָת, ובמדרש דוד מבין שהוא יכול להשתגע, וזה פחד גדול, אבל בעצם כמעט ראה זאת כבר במפגש עם שאול שבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה, הרוח הזאת מאת יְהוָה, ואולי ההפרזה כאן בתהִלים היא בגלל הפחד הגדול של דוד. 

 

[בראש השנה במשחק השחמט עם מיכאל הקטן חשבנו שוב על חולשת המלך, שרַבִּים אויביו הרוצים להורגו. חשבתי אחרי כן גם על ״שבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת יְהוָה״, חשבתי על מין הכרח אוֹיְבֵי המלך, על יְהֹוָה כאויב המלך, על כמין הכרח רוח רעה מבעתת אצל המלך, שפחדָיו רַבּים.]

 

תהִלים ו: ז) יָגַ֤עְתִּי׀ בְּֽאַנְחָתִ֗י אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה 

שמואל א:  וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת יְהוָה.

 

טו וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-עֲבָדָיו:  הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי.  טז חֲסַר מְשֻׁגָּעִים, אָנִי, כִּי-הֲבֵאתֶם אֶת-זֶה, לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי; הֲזֶה, יָבוֹא אֶל-בֵּיתִי.  

 

א וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-לִבּוֹ, עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם-אֶחָד בְּיַד-שָׁאוּל; אֵין-לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי, מִיָּדוֹ.  בוַיָּקָם דָּוִד--וַיַּעֲבֹר הוּא, וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ:  אֶל-אָכִישׁ בֶּן-מָעוֹךְ, מֶלֶךְ גַּת

 

 

 

 

 

כי אין במוות זֵכֶר אלֹהים [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

כי אין במוות זֵכֶר אלֹהים [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

התחלנו בעניין השְאוֹל, ובתנ״ך לרדת שְאוֹלָה הוא למות, ודיברנו על ההריגה של הֶבֶל כי בה היתה ירידת הדם אל האדמה, וישראל אמר זאת פעם ראשונה שהדם יוצא מן הגוף וזאת הפתעה גם לאלֹהים. ואין ירידה שאולה אצל הריגת הבל. ואחרי כן המִלה שְאוֹל  מראה ידיעה של מוות וירידה.

וכאן בתהִלים, ״בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ״, אמר ישראל, כבר יש התנגדוּת למיתוסים שבהם השאול הוא דבר אחר. ו״בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ״ אומר שאלֹהים לא קשור כלל לשאול, כי אין חיים אחרי המוות, ולאלֹהים אין עניין כאן במה שאפשר לחשוב על חיים אחרי המוות. 

והמשכנו אל ״כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ״, המלים החזקות האומרות שבמוות מֵת גם הזיכרון של אלֹהים. והיחס לאלֹהים הוא רק כשיש חיים. 

 

ו) כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ: 

 

 

[בראשית לז: וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים.  לה וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה; וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, אָבִיו.  לו וְהַמְּדָנִים--מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל-מִצְרָיִם:  לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה,

בראשית מב: וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה].

 

 

                                                   

האם לפני עידנים

 

האם לפני עידנים כתבתי את הדברים האלה, האם לפני עידנים היתה בי השלווה הזאת המַשְוָה את הנִסיוֹנוֹת של אבו מאזן להשיג בטלפון את הנִייה ואת מַשעל ל״אַשְכִּים לבית השר...״, אני חושבת כשצער שבעה באוקטובר לא מניח לי. 

 

 

[18 בנובמבר 2012] כמה שעות לפני תחילת "עמוד עשן" כשניסינו להבין את המִלים "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ו"קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת", הרחקנו לכת בפירוש שלנו אל הִתערבבוּת הגזָרות של הלשון, כך שיכולנו לראות במִלה "יקוצו" גם את ההליכה אל הקֵץ. 

אחר כך, בזמן שהקשבתי לחדשות, הרגשתי שקַצְתִּי מפני החמאס, וכשאבו מאזן אמר שלא הצליח להשיג בטלפון את הנִייה ואחר כך לא הצליח להשיג את מַשעל, כמעט כמו במִלּוֹת השיר "אַשְכִּים לבית השר – אומרים כבר רכב, אבוא לעת ערב – אומרים כבר שכב" של אבן עזרא, לרגע היה לי צר על אבו מאזן, המנהיג המזדקן, שאולי קָץ מפני החמאס. אילולא הרחקנו לכת בפירוש שלנו, הייתי חושבת שאבו מאזן רק מָאַס בחמאס, ושלא חשב על קיצו שלו. ובעניין המלחמה, הוא כנראה ראה בעיני רוחו איזה סוף שלה, אחד מִנִּי רַבּים שחוזרים ומופיעים כמו המלחמות עצמן, וחשב לדַבֵּר על זה עם הנִייה ועם מַשעל. 

 

 

כדי שלאלֹהים יהיה חֶסֶד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

כדי שלאלֹהים יהיה חֶסֶד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ, הוא אומר ליהֹוָה, הושיעֵני כדי שלְךָ יהיה חֶסֶד. ואם לא תושיעֵני לא יהיה לך חֶסֶד. 

וישראל אמר אלֹהים זקוק לעולם. רק אם יהיה לו חסד. ואמר על הקשר של הדברים האלה לשפה הקַבָּלִית ולדברֵי הרב יהודא ליאון אשכנזי [מניטו], כי כדי שיהיה חסד האל צריך לעמוד מול ריקוּן עצמו, מול ריק, כדי למלא אותו בחסד, ובריאת העולם היתה תוצר של החסד כי אלהים ויתר על משהו מעצמו, על המוחלטוּת שלו. והטיעוּן הקַבלי נלקח מכאן, מן הטיעון של דָּוִד, וישראל אמר שהשפה הקַבלית היא האפשרוּת לדבר בלי פחד על הפְּשָט של התנ״ך. 

                                                  

יוֹמנסִפְרוּת51. לראות מה יש בו.

 

כן, חזרתי אליו. לראות שוב מה יש בו. זה דומה קצת לחזרה כדי לראות איך זה עָשֹוּי. לפעמים כדי לראות איך משפט אחד עשוי. אולי להגיע אל נחת הידיעה. 

והמִלים האלו כמעט בהתחלה, ״עם כל המועקה והבהלה והערגה שביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק״, כמו בקריאה הראשונה אומרות לי כך עשויה סִפרוּת. וכך, החזרה אל היצירה הזאת היא כמבקשת את מה שכבר ראיתי בה.

נדמה לי שמעולם לא חשבתי על עלילה כעל מין שִדרה של יצירת סִפרוּת, ועכשיו לא חשבתי על עלילה אלא על דברים נמשכים ביצירת הסִפרוּת ונפסקים בה ונקטעים ומתפרקים ומתחברים ונסתמים ומִתעלים ונתונים לדין הסִפרוּת. וכמובן, חשבתי, כל הדברים השואפים אל אותן מועקה ובהלה וערגה, כמו ביסודם של זיכרונות שהזמן הטיל בהם ספק - הרי זה עיקר, וכאן, בספר הזה, הם שואפים אליהן. 

והיופי. הרי לא אוּכַל להוכיח את קִיּוּמוֹ. לרגע אני חושבת שהוא מופשט עליוֹן של יצירת הסִפרוּת. 

״זה עולמם של מבוגרים: אם ייקלעו לשם ילדה או ילד הם יידחקו אל עיבורי הסיפור, בני לוויה של המבוגרים מכורח הנסיבות. לא מעט צרות פוקדות את המבוגרים האלה...

...כאשר נגמר סיפור אחד ומסתתם הדף עד אפס מקום...ולהתחיל מחדש: נשים, גברים, מגבעות, מחוכים, מריבות, נכלים.״ 

 

[הציטוטים מ״הָאָחוּ הֶחֱרִיש אֶת אָזְנַי״, ענת עינהר, עמ׳ 6, 154, 155, הוצאת אפרסמון] 

                                                    

 

 

התיאור הרָשָע של המציאוּת [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 התיאוּר הרָשָע של המציאוּת [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

כמה יפות כאן המִלים אֻמְלַל אָנִי ונִבְהֲלוּ עֲצָמָי, ולפניהן חָנֵּנִי, וההנחה שמגיע לו עונש,  וישראל אמר אולי בגלל משהו שנמצא עמוק בתוכו, והמִלים האלו, אֻמְלַל אָנִי ונִבְהֲלוּ עֲצָמָי כשירה מְגַלָּה דברים, וישראל הזכיר את האפיקורסים שהיו בעצם קרובים לחז״ל, כי אפיקורוס הוא העומד בעוצמה מול המציאוּת, וכאן, בתהִלים, שָֹפָה עומדת באופן גלוי לגמרי מול המציאוּת, דוד מתאר עמידה נקיה מול המציאוּת. ונזכרנו ברשעים, הרואים תמיד פגם בעולם, וחשבנו שאֻמְלַל אָנִי הוא כמעט התֵּאוּר הרָשָע של המציאוּת, וכך גם נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. ואחרי המִלים האלו וְאַתָּ֥ה יְהוָ֗ה עַד־מָתָי, על היכולת לסגור את הזמן, ועד מתי יְהֹוָה יהיה קיים, וישראל אמר יש כאן היופי של הגדרַת ההוֹוֶה.  

  

(ג) חָנֵּ֥נִי יקֹוָק֘ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי:(ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד ואת וְאַתָּ֥ה יְ֝קֹוָ֗ק עַד־מָתָֽי: