יום רביעי, 25 ביוני 2025

יום רביעי. בחזרה.

 

 

יום רביעי. בחזרה. 

בבָרְחִי לירוּשָלַיִם קראתי בספר הילדים והנוער ״אברהם העִברי״ שכתב סבא שלי וחשבתי להאָחֵז קצת בסבא שלי ובספר הזה שתחילתו ב״השוֹאָה התרחשה כאשר היה אברם בן שנה...״ והמשכוֹ בדרכֵי מחשבות הספר ובדרכֵי רצונותיו לדעת את הכתוב בספר ״בראשית״ ובמדרשים, וכשאַבְרָם שלו הולך בנעורָיו עד כנען, לפני ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״, יודע הספר על הליכתו של תרח עם אברם ועם לוט ועם שרַי ארצָה כנען לפני ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ״, וכשהנשים בדרך קוראות לו ״אברם העִברי״ הוא מבְּנֵי עֵבֶר ההולך אל הארץ שהיא גם ארצוֹ של עֵבֶר, וכשהוא פוגש בכנען בהליכתו את מלכיצדק ומִתְיַדֵּד עִמו וכשהספר אומר ״בעוד עשרות שנים עתידים הם להִפָּגֵש שוב״ נדמה שהספר מסביר מעט את חֶסֶד אברם למלך סדום ב״אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ״, וכשהמשכתי וקראתי בו, בבָרְחִי לירושלים, היה נדמה לי שסבא שלי נהיה למִקלט בשבילי.  

 

 

[בראשית יא: לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם] 

 






                                                          

 

יום חמישי, 12 ביוני 2025

לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כשאנחנו קוראים את ״לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד״, וכשאנחנו לא יודעים מהן הַנְּחִילוֹת, בכל זאת אנחנו חושבים על מהוּת הכותרת הזאת ונדמה לנו שיש פה הִסתכלוּת מלמעלה על השירה קצת כמו של המקהלה היוונית, אבל הרי המקהלה מלַווה את הגיבור ויודעת עליו וכאן לא כך. וכן, אין כאן תפקיד ההִסתכלוּת היודעת את הסוף. ולא ברור מהי כאן. והיא לא פונה אל אלֹהים, כאילו היא לא חלק מהפנִיוֹת אחר כך לאלֹהים. והמִלה מִזמור טבועה כל כך במחשבותינו. 

ואחרי כן, ב״אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהֹוָה בִּינָה הֲגִיגִי״ הוא כמעט מצַוֶּה האזינה יהוה, כאילו מתאֵר מרחב של דיבור שלו, שלא נגמר, וכך גם בינה הגיגי, יש לו מרחב של מחשבה, והוא אומר לאלֹהים אני קובע את המרחב, אמר ישראל בשיחה שלנו, מין דרישה לאורֶך רוח של אלֹהים.

 

אחרי כן עוד מין ציווי לאלֹהים, ציווי-בקשה, ב״הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י״.