דיברנו על הדמיון שבין דמותה של הבתולה ודמותו של המלאך בציוּר הבשֹורה האחרון של פרה אנג'ליקו, הדמיון שאפשר לראות בו מין התאחדות של הבתולה ושל המלאך המבשֵֹר אבל אפשר לראות בו גם את ההתאחדות הגדולה יותר, של הציוּר עצמו. נזכרתי בדמיון שבין הדמויות בציור "הבתולה של הסלעים" של לאונרדו דה וינצ'י, וחשבתי שיש בו השאיפה הגדולה להתאחדות הציור עצמו, והיה נדמה לי שבדמיון הרב שבין הדמויות הגיע הציור אל שיאו, ובאופן כמעט סותר הצליח לעשות את שתי הדמויות למובהקות כל-כך. וכמובן, כמתקיימות כרעיון חזק יותר מרעיון הנוף הגדול שברקע. והיה נדמה לי שלאונרדו דה וינצ'י היה יכול להרשות לעצמו לנסות דברים בתוך ציור הנוף הזה, ולהפריז בהם, מפני שסמך על יכולתן המובהקת של הדמויות שצייר.
כל כך דומָה לזה חזרַת השֵמוֹת של דמויות ב"הקול והזעם" של פוקנר, ואפשר, כמובן, לחשוב שהשמות חוזרים מפני שהם שייכים לאותה משפחה ושבחזרתם הם נושאים גם את האסונות של המשפחה ואת התדרדרותה, אבל השמות החוזרים הם גם חלק מההאחדה של היצירה, שבה כמעט לא יתפתחו הדמויות בתוך עלילה, אלא יתפשטו בתוך השִכבה הדקה הכמעט מופשטת המתאחדת שלה. לפעמים נדמה שפוקנר מַקְשֶה על הקוראים בחזרַת השמות, אבל בעצם פוקנר מקשה על היצירה עצמה, וכך, כאשר שמה של בִתה של קאדי, קוונטין, מופיע בתוך המונולוג של בנג'י, נדמה שהחזרה על שמו של אחיה של קאדי, קוונטין, קשורה לא רק בהתאבדותו של קוונטין ובאהבתו את אחותו, אלא היא קשורה היטב גם בהתאחדות המסוימת של הזמנים השונים במונולוג של בנג'י ובהתאחדות של הבעוֹת הפיגור השכלי עם ההבעוֹת הכמעט ליריות, שהיא תחילתה של ההתאחדות המתפתחת ביצירה כולה.
ועוד משהו על השמות אצל פוקנר. בסוף "בשוכבי גוועת", כשאנְס בַּנְדְרֶן אומר "תכירו את גברת בַּנְדְרֶן", קשה קצת לדעת אם גברת בנדרן קיבלה את שמה בגלל נישואים לאנְס, או שזה היה שמה כבר לפני-כן [וכשהם עצרו אצלה כדי לשאול את אתֵי-החפירה]. האפשרות ששמה היה בנדרן כבר אז מעניקה לדמות הזאת את תחילתה של הִתפשטוּת מסוימת שלה בתוך היצירה, אף על פי שהיא מופיעה פתאֹם, בסוֹפָהּ, שוֹנָה כל-כך, וכמעט מחוץ לאחדוּת הדקה שכבר נוצרה בלעדיה.
הבשורה. פרה אנג׳ליקו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה