כמעט מעצם טבעם מוכרחים הסגנונות להגיע אל סופֵיהם. והרי הם מכַוונים עצמם אל דבר אחד, ובהשֹגתו הם מגיעים אל סופֵיהם.
לפעמים נדמה שההגעה אל סופיהם גם שומרת עליהם מפני תפיחתם וגדילתם אל מה שיחריב אותם. ולפעמים, כשהם מגיעים אל שִֹיאָם בקצה דרכם, נדמה שאפשר לראות גם את מה שיהיה מעבר לקצה, כמו בציורים האחרונים של מונֶה, שבהם הרעיון האימפרסיוניסטי הגיע אל שיאו, והגיע גם אל היכולת להראות משהו ממה שיהיה מעֵבֶר לקצהו, את ההפשטה, וכמו בציור "שדה חיטה עם עורבים" של ואן גוך, שבו הסגנון שהגיע אל קצהו נהיה חשוף כל כך, כאילו פנימיותו מוצגת לגמרי, כאילו היא הופשטה כמעט מכל דבר. הרעיון העיקרי של הסגנון מסוגל לעמוד כך, כמעט לבדו, לקראת קצהו.
וכמובן, סופיהם של הסגנונות לא נועדו לאפשר תחילתם של סגנונות חדשים אלא רק להראות את הגעתם של הסגנונות אל מטרתם. את ההבעה הגמורה שלהם. הם לא מתים, הם רק נמצאים אז בקצותיהם.
ריבוי הסגנונות ב"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס יכול לכאורה לבטל את סופו של הסגנון, אבל בעצם הוא כמעט שואף אל ביטול הסגנון עצמו. נדמה שדווקא ריבוי צורות הכתיבה של "יוליסס", שכמו מערבב כוונות רבות כל כך, מצליח להתעלות מעל כוונת הסגנון. נדמה שהוא מצליח לא לאפשר לריבוי עצמו להיות לסגנון.
מבחינה מסוימת "יוליסס" הגיע אל קצה ריבוי צורות הכתיבה, שאחריו יהיו כמה ניסיונות ליצור את בני דמותו, אבל תהיה גם השאיפה הלא גמורה לביטול הסגנון.
 |
| מתוך ״יוליסס״. תרגום : יעל רנן. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה