בגלל השיר הזה חשבתי לרגע על תיאורים מוכָרים של נופים ושל מראות אחרים במציאוּת כדומים לציוּר, שקשה לדעת אם יש בהם תמימות מסוימת, או דווקא הידיעה על אי יכולתם של הנופים ושל מראות המציאות להראות את מה שמראֶה הציור והמחשבה שההשוואה המדמָה מעניקה להם משהו מתכונותיו של הציור.
אבל השיר הזה אינו משווה את מראוֹת המציאוּת לציוּר אלא אומר "הַבֹּקֶר הוּא צִיּוּר, כָּךְ נוֹדַע לִי הַבֹּקֶר". זאת ידיעה לא תמימה, קצת מתעתעת אבל ברורה מאד, שמכירה את השוואת המציאות לציור ואת הפגם שבה, את היותו של הציור שונה מאד מן המציאות שמחוצה לו, מפני שהוא תמונה, שתמיד יש בה גם השאיפה אל מה שאי אפשר לראות, אל האין סופי, ובמובן מסוים גם אל דמות המוות.
השיר אומר "תַּעֲרוּכַת הַיּוֹם הַיָּפֶה" כמו בתמימוּת, כמו בלי ידיעה על התולדות החדשות של הציור ושל התערוכות, שבהן היָּפֶה עובר תהפוכות, אבל לא באמת בתמימוּת, אלא בידיעה שהיָּפֶה לא מתהפך בתוך הלא-ציור, בתוך המציאות, ושתערוכת היום היפֶה לא שייכת כלל לאמנות הציור ולתולדותיה. "תערוכת היום היפֶה", כמו "הבֹּקֶר הוא ציור", היא עובדה חדשה, רק של השיר הזה.
[השוואת נופים ומראות אחרים לציור בתוך סִפרוּת נראית לעתים כקלה מדי, כפונָה אל מה שאין בו מאמץ המחשבה של הספרוּת אלא הצטרפות לזמן מה אל ידיעה קיימת וידועה. נדמה לי ש"תַּעֲרוּכַת הַיּוֹם הַיָּפֶה" משיג לגמרי בכוחות עצמו את הידיעה שלו.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה