"נָטַל דַּם הפר והניח דַּם השֹעיר, והִזָּה ממנו על הפרוכת שנגד הארון מבחוץ...". מִשנה, מסכת יומא, פרק ה'.
"קול דמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מן האדמה". בראשית, ד'.
כשקראתי השבוע שוב את הפסוקים האלה חשבתי על כך שתיאור דמֵי הבל הצועקים ותיאור דמי הפר והשֹעיר במסכת "יומא" יכולים להמשיך ולזעזע כל-כך, ואילו תמונות-הדם של האמנוּת נשחקות והולכות, עד שהיא כמעט מאבדת את יכולתה להשתמש בהן.
האם תמונות הדם של האמנוּת נשחקות מפני שבעצם, הן אינן נחוצות לה מאד כשהיא רוצה להביע מוות? והרי בשאיפתה אל המוחלט ואל המרחק הלא-מושג היא מראה את דמוּת המוות, גם בלי הדימויים הידועים שלו.
האם דימויי-הדם של האמנות נשחקים והולכים גם מפני שהם התרחקו מדי מן ההרגשה שהיתה כנראה לכהן הגדול ביום הכיפורים, שהדם מראֶה את החיים ואת המוות באופן מוחלט, ולא את ההתנגדות למוות, לסבל ולהרג. האם דימויי-הדם של האמנות נוטים יותר ויותר לבחור את המטרה המצומצמת של ההתנגדות ושל המחאה ולוותר על שאיפתה של האמנוּת אל המוחלט?
אף על פי שהפסוק "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" מתאר אולי את המחאה ואת ההתנגדות, יש בו גם תיאור המוות כחזרַת הגוף אל חומרָיו, חזרה שיש בה הזעזוע של הכרַת המוות, אבל גם של הכרַת אי-היותו של הגוף לפני יצירתו. לפני בריאתו. תיאור חומרֵי הבריאה והמוות שלו נהיֶה, בעיני, חשוב יותר מהבָּעַת התלונה על מותו.
כמעט בלי קשר לדימויי-הדם חזרתי גם אל תיאור הנברשת שעשתה הילני על פִתחו של היכל [מסכת יומא, פרק ג'], ושבגמרא נאמר עליה שבשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע.
נדמה לי שמראֵה הנברשת נהיה פחות חשוב ממראֵה האור המוחזר ממנה. והרי האור המוחזר, שהוא בעצם תמונת אור הנץ החמה, נהיה, על פי הגמרא, ברור יותר מאור הנץ החמה עצמו.
למרות מוחשיות הנברשת, ומוחשיות הדם שמַזֶּה הכהן הגדול, נדמה שדווקא יכולתם של הנברשת ושל הדם להראות את התמונות, את תמונת-האור המנץ ואת תמונת-החיים והמוות, היא המשמרת את כוחם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה